כך אתגדל וכך אתקדש

בשקט הרועש של יום כיפור נשכח כמעט לגמרי שהשבוע (22 בספטמבר) מלאו 15 שנה למותו של המשורר הנפלא יהודה עמיחי.

יהודה עמיחי. תצלום: ויקיפדיה

יהודה עמיחי. תצלום: ויקיפדיה

עמיחי נולד וגדל במשפחה אורתודוקסית, שעלתה לארץ מגרמניה בהיותו בן 11. בגיל 15-16 הפסיק לשמור מצוות. "אני יודע שיש איזשהו סדרן עבודה גדול למעלה, אבל זה לא אומר שבגלל זה אסור לי לאכול סנדוויץ גבינה ובשר", הוא אמר בראיון האחרון בחייו.

עמיחי הוא בעיני אחד הקולות הבולטים של חילונים-מאמינים יהודים בישראל. הוא מבטא בשיריו את שלושת המאפיינים המשולבים בזהות זו: הדחייה של הדת הממוסדת על חוקיה והתיאולוגיה שלה; חוויה של מימד של רוחניות וקדושה בחיים האנושיים; ושאיבה סלקטיבית מהיהדות. עמיחי מבין כי גם החוויה האמונית של האדם שואבת מ"תבנית נוף מולדתו" ואיננו מעוניין להתנתק מתבנית זו. זה לא מפריע לו להפוך אותה על פיה.

ראו למשל את השיר, "כך אתגדל וכך אתקדש"  (מתוך הספר מאדם אתה ואל אדם תשוב, הוצאת שוקן, 1985). ראו כיצד הוא עושה שימוש בטקסטים יהודיים, ובראשם הקדיש, תוך שהוא משנה את משמעותם, בעודו מציב את האדם במקום שבו היה פעם אלוהים, וזאת מבלי לוותר על התחושה האמונית של התעלות אינסופית:

בילדותי ידעתי מהי מחלה באדם,

הבנתי חיות חולות,

בבגרותי למדתי שגם עצים

יכולים להיות חולים ולסבול בדומיה.

אני עוד אחיה להבין אבן חולה,

סלע סובל, צור בצרה.

כך היקום יתעגל בי. דומם

דומם מדבר והחי ידום

זה המקומי

מכך אתגדל וכך אתקדש.

"מקומי" (שפירושו גם המקום שלי וגם אלוהים שלי, המכונה, כידוע, בין היתר "המקום") הוא יכולתי לחיות בהזדהות מוחלטת עם האחר, עם הטבע, עם בני אדם, חיות, צמחים ודוממים. וכן אתגדל וכן אתקדש, אני ולא אלוהים. כי המתגדל והמתקדש בתיאולוגיה חילונית-אמונית הוא האדם הנמצא במרכז (אנדרוצנטריזם) ולא אלוהים (אתנוצנטריזם).

והאלוהים?

גורל אלוהים

הוא עכשיו כגורל

עצים ואבנים, שמש וירח,

שהפסיקו להאמין בהם

כשהחלו להאמין בו.

אבל הוא מוכרח להישאר עמנו,

לפחות כעצים, לפחות כאבנים,

וכשמש וכירח וכוכבים.

(מתוך הספר פתוח, סגור, פתוח, הוצאת שוקן, 1998)

עמיחי איננו רוצה לוותר על אלוהים. עבורו "הוא מוכרח להישאר עמנו". למה? עמיחי לא מסביר. הוא משאיר לנו את השאלה – שבמובנים כאלה ואחרים הבלוג הזה מוקדש לניסיון לענות עליה. אבל הוא כן מפנה מכיסאו את ה"אלוהים" במובן של השופט הנורא היושב בשמים ומשחק בעולם. במקום הדמות הזו הוא שב ומתייחס לטבע, לעצים, האבנים, השמש, הירח והכוכבים. כי עמיחי מבין ש"אלוהים" הוא מושג סל, היכול להיטען במשמעויות רבות. "אלוהים" לא חייב להיות ההוא יהו"ה, שהחילוניות הפסיקה להאמין בו, הוא יכול להיות הרבה דברים אחרים. אבל תחושת האלוהות חייבת להישאר.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

כן הישארות הנפש, לא העולם הבא

מה חושבות חילוניות-מאמינות על גן עדן וגיהינום? בעקבות סדרת הכתבות בערוץ 10

פיצוחי אמונה. תצלום: ציפה קמפינסקי

תצלום: ציפה קמפינסקי

שנה אחרי ששיחק אותה עם הסדרה שלו על אלוהים, אבישי בן חיים מערוץ 10 מביא שוב תיאולוגיה יהודית למרכז הפריים-טיים – והפעם: העולם הבא. בפרק הראשון הובאו בעיקר התייחסויות אורתודוקסיות לשאלת הגיהינום וגן העדן, אבל בן חיים מבטיח לגעת גם בזרמים נוספים ביהדות, כולל הזרם החילוני בה. כי בניגוד להרבה מאוד עיתונאים, שחושבים עדיין במושגים דיכוטומיים של חילוניות=אתאיזם מול דתיות=יהדות, בן חיים מראה בעבודה העיתונאית שלו שהוא מבין את המורכבות של היחסים בין יהדות/אמונה/דת-חילוניות בחברה הישראלית של 2015.

אז מה חושבים חילונים-מאמינים על השארות הנפש? העולם הבא? גן עדן וגיהינום? במחקר שערכתי ראיינתי 31 נשים המגדירות את עצמן חילוניות, אבל גם מאמינות בכוח/מימד גבוה/עמוק, בין אם הן קוראות לכך אלוהים ובין אם לאו. שאלתי אותן בין היתר את השאלות האלה. והנה כמה מהממצאים:

הרוב  המוחלט של המרואיינות החילוניות-מאמינות לא מאמינות ב"עולם הבא" במשמעות של "גן עדן" ו"גיהנום". כשנשאלו על גן עדן רק שלוש נשים במחקר התייחסו למושג כמצב קונקרטי, כאל "מקום" – "מקום של אור", "מקום שכולו טוב", "מקום שבו רואים הכל", שאליו מגיעים אחרי המוות (או בסוף הגלגולים, נושא שתיכף אגע בו). כל יתר הנשים שהתייחסו למושג ראו בו אך ורק מטפורה, המייצגת מצבים ממשיים בעולם הזה, בחיים האלה. גן העדן, עבורן, הוא דרך להסתכל באופן חיובי על המציאות או על מקטעים במציאות, שבני אדם יוצרים בכאן ובעכשיו. בעיניהן המושג גן עדן מבטא נקודות של אושר בחיים, ולעיתים דבר מה שיש ליצור אותו באופן אקטיבי בחיים.

באופן דומה מתייחסות כמה מהנשים גם למושג גיהינום כמטפורה לזמנים בחיים שבהם הן אינן יכולות לראות את הטוב, או לחיים מלאי סבל. אחרות ציינו כי אדם שלא מתחבר אל נשמתו חי בגיהינום, שהוא יצר במו ידיו. היו בהן שאמרו בהקשר זה כי החיים עצמם הם גיהינום, בגלל אירועי זוועה ואימה המתרחשים בהם. ככה למשל ניסחה את זה אחת המרואיינות:

"אם נמשיך את המטפורה המקראית, נראה לי שמאז שגורשנו מגן עדן המטפורי העולם הזה הוא עולם מאתגר. זו זכות גדולה לחיות בו, אבל גם מאוד לא פשוט. אני רואה לפעמים מטופלים שעברו אסון אחרי אסון, ואני משתוממת מול זה, כי החיים שלהם באמת נראים לי כמו גיהינום. אני שואלת את עצמי האם הם באו לעולם הזה בשביל חיים של סבל צרוף? אבל החשבונות האלה הם לא ברמה שלי. קטונתי".

למרות התפיסה לפיה "גיהינום" היא מטפורה הפוכה לזו של גן העדן, יש הבדל בולט בהתייחסות לה זוכים שני המושגים. בעוד שכשליש מהמרואיינות הסכימו להתייחס למושג "גן עדן", ולו רק כמטפורה, רובן המוחלט כלל לא מוכנות להתייחס למושג גיהינום, בכל דרך שהיא, מלבד לבטלו ולציין שמדובר ב"שטויות", ב"טיפשות" וב"דרך להפחיד אנשים".

אבל אי האמונה בעולם הבא לא אומר שחילוניות-מאמינות לא מאמינות בהישארות הנפש. כחצי מהמרואיינות במחקר דיברו על אמונתן בגלגול נשמות, על האופציה לחזרתן של הנשמות שוב ושוב אל העולם הזה, בין אם באופן בלתי סופי, ובין אם עד שהן מגיעות לתיקונן המלא, לבגרותן, לשיא התפתחותן. אצל רוב הנשים המקור לרעיון זה נמצא בקבלה או בתורות המזרח, ובראשן הבודהיזם. בהקשר זה, רובן לא רואות את עצמן כ"מתחילות כאן" ולא כ"מסתיימות כאן", וטוענות כי משהו בהן מתמשך מעבר למעגל החיים והמוות. הנשמה, מבחינתן, אינה בת חלוף.

אחרות הביעו חוסר אמונה מוחלט, או לפחות ספק כבד, בגלגול נשמות, אבל רבות מהן אמרו כי "היו רוצות להאמין", משום שהן מבינות עד כמה רבה הנחמה שהאמונה הזאת מספקת. גם אלה שלא האמינו בגלגול נשמות הודו שהן מהרהרות בכך הרבה.

אשר לי, אינני מאמינה בגלגול נשמות במובנו הפשוט. עם זאת, אני מוצאת שכמטפורה, הרעיון הזה הוא בעל עוצמה רבה. הוא מעניק נחמה ושלווה. עצם הרעיון שמשהו בנו שב וחוזר אל העולם, אל החיים, עד שהוא מגיע לשלמות, לבגרות, למלוא מימוש הפוטנציאל החיובי שבו, מעודד התפתחות. הוא מציע לנו להתייחס לחיינו כאל בית ספר, כשיעורים שעלינו ללמוד. במובן זה הוא מעודד אותנו להתפתח, מדרבן אותנו למצות את הלימוד שהחיים מאפשרים לנו, להתבגר ככל האפשר. הרעיון שאנו עלולים לחזור שוב ושוב אל החיים הללו – על הקשיים, הסבל ושיברון הלב שבהם – כל עוד לא נלמד, כל עוד לא נזכך את עצמנו ככל האפשר, מעודד אותנו לעשות כמיטב יכולתנו בעולם הזה, בכאן ובעכשיו. הוא מעודד אותנו להתקרב ככל האפשר אל מימוש פוטנציאל החיובי שבחיינו, ולמיצוי סך כל פוטנציאל הקיום החיובי שבעולם הזה. להתקרב אל אלוהים.

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

שיעור מולדת

מארק שאגאל. מעל ויטבסק (1914).

מארק שאגאל. מעל ויטבסק (1914). היהודי הנודד

הרהורים על דת, מדינה והקשר הגורדי בין חדש לישן. לרגל ראש השנה

בספר נוילנד (מגרמנית: ארץ חדשה) מספר אשכול נבו את סיפורו של מני פלד, ישראלי (גבר, יהודי, אשכנזי, מעמד ביניים – כל החבילה) פגוע הלם קרב, המקים חווה בארגנטינה, באזור חוות הירש. החוות האלה הן שרידים אחרונים לתכניתו של הברון היהודי מוריס הירש בשלהי המאה ה-19 לקנות בארגנטינה, כפי שהוא הגדיר זאת, "ארץ שלמה, שבה מצויים כל התנאים הרצויים ואשר בה יהפכו המתיישבים (היהודים) לבעלים ללא עוררין… שתאפשר את הקמתה של מין מדינה יהודית אוטונומית, ושבה יהיו אחינו לדת מוגנים אחת ולתמיד מההתקפות האנטישמיות… ידובר בהקמת ממשלה יהודית בארץ אשר יקנו אותה פחות או יותר בשלמותה".

עמוד השער של המהדורה הראשונה. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה). תצלום: מתוך ויקיפדיה

עמוד השער של המהדורה הראשונה של אלטנוילנד בגרמנית. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה). תצלום: מתוך ויקיפדיה

נבו מתכתב כמובן עם אלטנוילנד (מגרמנית: ארץ חדשה-ישנה), ספרו של הרצל, שבו הציג את חזונו למדינה יהודית בארץ ישראל. אבל חוות נוילנד של נבו מוותרת על "הישן", על ארץ ישראל. היא מציירת את המדינה היהודית בארץ ישראל, את מדינת ישראל, ככישלון, כטרגדיה. המציאות היא שיקוף של שברון חלומו של הרצל. הארץ הישנה בגדה. החווה, "הארץ החדשה" – המבוססת על עקרונות של שוויון (בערך, כי בכל זאת עומד בראשה הגבר עם החבילה), אי אלימות, נתינה ונאורות – היא מה שמדינת ישראל היתה, או מה שהיתה צריכה להיות. והיא הפוכה ממה שישראל כיום.

הספר לא חף מהנהי המוכר של "לקחו לי, עשו לי" של האליטה הישראלית הישנה (מי אמר קופסה שחורה ולא קיבל?), זו של מי שהסוציולוג ברוך קימרלינג כינה האחסו"ל – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי-ציוני. (קימברלינג  שוכח באופן אלגנטי בניתוח שלו את כל מרכיב המגדר. הוא גם שוכח להדגיש, שהמאפיין הראשון של האחסו"ל זה שהוא יהודי, נקודה מרכזית כשמבקשים לנתח את הסוציולוגיה של מדינת ישראל. וכמובן, האידיאולוגיה הסוציאליסטית כבר לא מהווה מרכיב מרכזי של האחסו"לים של 2015, אבל הכוונה ברורה).

אבל לא על הנהי אני רוצה לדבר, אלא על היהודי הנודד. לאורך מסע החיפושים שמתנהל בספר, זה שסופו בארץ החדשה, האידיאלית, הנמצאת הרחק מעבר לגבולותיה הפיזיים והמנטאליים של מדינת ישראל הממשית, אנו שבים ונפגשים בציור מסתורי של היהודי הנודד. זה היהודי שאין לו מקום, המופיע והנעלם באופן מוזר, הנמצא בכל מקום ובשום מקום. זו שאין לו מולדת, אין לו ארץ, אין לו מדינה (זולת, אולי, בציורי שאגאל). אין לו "ישראל".

הרצל. היה מוכן להסתפק באוגנדה

הרצל. היה מוכן להסתפק באוגנדה

כמו הירש, גם מני פלד מעמיד את הצורך למצוא "ארץ" ליהודי הנודד בראש מעיניו. אם הבחירה היא בין "ארץ חדשה" ל"ארץ ישנה", אם האיחוד האלטנוילנדי איננו אפשרי – ההעדפה היא על הנוי ולא על האלט, על החדש במקום על הישן. ולמעשה, היסטורית זו היתה גם הבחירה של הרצל: רק שנה לאחר פרסום אלטנוילנד (1902), לאחר שהגיע למסקנה כי אין אפשרות מעשית להקים את מדינת היהודית בארץ ישראל (שהיתה אז תחת שלטון הטורקים), הוא העלה בקונגרס הציוני השישי (1903), את תוכנית אוגנדה, לפיה תוקם מדינה יהודית באזור הנמצא כיום בשליטת קניה והוחזק אז תחת השלטון הבריטי.

כריכת הספר נוילנד, בהוצאת זמורה-ביתן. תצלום: מתוך ויקיפדיה

כריכת הספר נוילנד, בהוצאת זמורה-ביתן. תצלום: מתוך ויקיפדיה

כישלונה של תכנית אוגנדה של הרצל (כמו גם תוכניתו של הברון הירש) לימדה כי לא ניתן לגייס את המוני בית ישראל לרעיון של הקמת מדינה לעם היהודי במנותק ממחוז הגעגועים הפיזי של ארץ ישראל. רובו הגדול של העם היהודי רצה מדינה יהודית בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר. בלי "ארץ ישנה" לא נמצאה היכולת להתגייס לפעולת הקמת ה"ארץ החדשה".

את החיבור בין העם היהודי למרחב הטריטוריאלי הספציפי של ארץ ישראל מספקת הדת היהודית. היא הנימוק, ההצדקה, הבסיס לתביעה. היא הראיה לחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל. התנועה הציונית החילונית לא יכולה היתה, אם כן, לנתק את עצמה מהדת, גם לו רצתה בכך. היא היתה חייבת להישען עליה כדי להצליח לגייס את העם היהודי לשורותיה. והנה לכם הקשר הגורדי שבין "מדינת ישראל" ל"דת ישראל".

ולמה נזכרתי בכל זה עכשיו? כי הדילמה הגדולה של החילונים היהודים בישראל בכלל, ושל האמינים מביניהם בפרט, היא איך לנהל את הקשר הגורדי הזה באופן ההולם את הערכים והכרעות החיים שלהם. וראש השנה, המסמן סיום והתחלה, ישן וחדש, הוא זמן מצוין לחשוב על זה ולדבר על זה. ויש הרבה מה להגיד. רק שלנוכח הפרעת הקשב הקולקטיבית שלנו, כבר אמרתי יותר מדי לפעם אחת. אז זו החלטתי לשנה החדשה, בתקווה שאעמוד בה: להמשיך לכתוב על זה. והלוואי שלא אאלץ לכתוב הרבה פוסטים כמו זה, שכולל רק איזכורים של גברים ויצירתם.

שנה טובה

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

רושפלד ואלוהים

על מאמר מצוין של רוחמה וייס

לא מפתיע שהאקדמיה לעברית החליטה לא לתרגם את המלה "פירגון" (מיידיש – פארגינען). זו פשוט לא מלה שימושית במיוחד בתרבות ה"לא לצאת פרייר" שלנו (ועוד תרומה יידישאית מרשימה לשפה העברית-ישראלית).

אבל אני חייבת לפרגן (טוב לא חייבת, רוצה) לטור המצוין של פרופ' רוחמה וייס, שהתפרסם ב-Y-net יהדות. בדרך כלל אני לא חובבת של טרנד "פרשת השבוע", אבל הנה מאמר שמראה איך אפשר וצריך לעשות חיבור של פמיניזם ותיאולוגיה בכאן ובעכשיו של התרבות היהודית בישראל. כיוון שהטור הוא ארוך, לא אביא כאן את כולו. אבל הנה ההילייטס, בעריכה קלה:

שמרי נפשך מגברים שחושבים שהם אלוהים

רוחמה וייס

רוחמה וייס

"הבת שלי ואני אוהבות לבשל. זו היא סיבה טובה לצפייה בצוותא ב"מאסטר שף", הסדרה שעונתה החמישית הסתיימה השבוע. באחד מפרקי הסיום, ברגע שנתקע בגרון (ומוּחזר בלי סוף בקדימונים), צרח יונתן רושפלד על אחת המשתתפות ששמה למא. אז התרחש טקס שכלליו ידועים מראש: למא פרצה בבכי ויצאה מהסט, ומיכל, בתפקיד האשה המפייסת, הלכה לנחמה ולהשיבה. דברי השידול של מיכל כמו נלקחו מספר הדרכה מיזוגני לגברים מכים: 'אל תיפגעי', המליצה-הורְתה מיכל. 'הוא צועק עלייך כיוון שהוא מעריך אותך'. תם הטקס – המתמודדת ניגבה את הדמעות ושבה למקומה.

"שני, ילדה יקרה ובשלנית מהוללת שלי, אני אמשיך להקשיב איתך בעניין להמלצות הקולינאריות של מיכל, אבל אנא היזהרי כמו מאש מהמלצתה זו בענייני גברים תוקפנים (וגם מהמלצותיהם שבשתיקה של חבריה לצוות). אינספור פעמים הסבירו גברים אלימים לנשותיהם, שהם תוקפים אותן כיוון שהם אוהבים אותן. אינספור פעמים נשים משתפות פעולה רצו אחר חברותיהן הסובלות, ושכנעו אותן לחזור אל הגבר האלים, בטענה המבהילה שאלימותו היא אות לאהבתו. הלוואי שלא עוד.

"מערכת היחסים בין אלוהים לעמו משולה במקורותינו לעיתים ליחסים שבין אב לבנו, ובמקרים אחרים ליחסים שבין גבר לאשתו. פרשת השבוע,'כי תבוא', מציעה בלשון ציורית רשת של איומים בעונשים שיבואו עלינו אם לא נשמע בקול אבינו-בעלנו (דברים כ"ח, ט"ו; כ"ו): 'וְהָיָה אִם לא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ… וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד'.

"הקשר בין אלוהים לעמו מוצג בפרשה כקשר המיטלטל בין אהבה קיצונית לאלימות קיצונית. אלוהים הוא אב-גבר המרעיף מתנות ומרעיף עונשים (דברים כ"ח, ס"ג): 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם'.

"אבל אם נקשיב למישנה החברתית של מיכל אנסקי, נטעה לחשוב שזו מערכת יחסים בריאה, שהרי (משלי ג', י"ב): 'אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה'.

"מערכת היחסים עם האל המוצגת בפרשה, איננה בשום אופן מערכת היחסים שלי עם אלוהיי, ולא הייתי רוצה להמליץ עליה לילדיי; לא ביחסיהם עם אלוהים ולא ביחסיהם עם בני אדם. התורה מצווה עלינו: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה", ובכך היא קושרת בין אהבת הרֵע לאהבת האל. בשתיהן צריכה לשרור אותה אווירה ואותה מוטיבציה".

עד כאן וייס. ואני מצטרפת.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

נגד הזרם

איך מעלימים חילונים ומסורתיים?

בחודשים האחרונים הזנחתי את הבלוג הזה. החיים, אתם יודעים… אבל אני מקיצה מהתרדמת, לפחות כדי להתייחס לאיך נקבעות עובדות-לכאורה כשמשחקים עם מספרים והגדרות.

צילום מתוך ערוץ הכנסת

צילום מתוך ערוץ הכנסת

אז הנה העניין: בסוף השבוע פרסם ערוץ הכנסת סקר שבו נשאלו יהודים בישראל לאיזה זרם ביהדות הם מרגישים שייכים. והנה האפשרויות שעמדו בפניהם: לא מרגיש שייך לאף זרם (45%), שייך לזרם האורתודוקסי (35%), שייך לזרם הרפורמי (6%), שייך לזרם הקונסרבטיבי (6%).

וככה, כאילו בלי לשים לב, נמחקו להם שני הזרמים הגדולים ביותר ביהדות הישראלית – הזרם החילוני והזרם המסורתי. הם, כביכול, בכלל לא אופציה. אז חילונים נותרים עם האופציה להגדיר את עצמם כ"נטולי זרם" או כשייכים ליהדות הליברלית (רפורמים או קונסרבטיבים), ומסורתיים יכולים לבחור בין "אף זרם" ל"אורתודוקסי". שנאמר (בציניות כמובן), "כל האופציות פתוחות."

למה זה חשוב? כי עד שהחילוניות והמסורתיות לא יוכרו כזרמים לגיטימיים ביהדות הישראלית, וימשיכו להתייחס אליהם כאל משהו שהמשמעות היחידה שלו היא כהגדרה מהו לא ("אף זרם"), לא תוכל להיות כאן התארגנות מודעת של הזרמים האלה לקידום תפיסות עולמם. ואם הם לא זוכים בזה, מה יגיד אזובי הקיר שעוד עושים בלגן בתוך העניין הזה ומעיזים להיות גם חילונים וגם מאמינים?

תגידו, חילוניות ומסורתיות הן לא זרמים ביהדות. אז תגידו. אלה, סליחה, שטויות. גם לחילוניות וגם למסורתיות יש תפיסות עולם, ערכים ופרקטיקות. זו וגם זו רואות את עצמן יהודיות, גם אם ההגדרה שלהן למהי יהדות משתנה. נכון, מדובר בזרמים מאוד רחבים, שקיימים הבדלים בין אנשים שונים בתוכם. אז מה? האורתודוקסיה לא מפוצלת? בין האורתודוקסיה המודרנית לחרדיות, שבעצמה מפוצלת לאינסוף זרמים, אין פערים? כל האורתודוקסים אותו הדבר? ולצורך העניין, האם כל הרפורמים זהים? או כל הקונסרבטיבים? וכולם מבינים יהדות באותה הצורה?

האופציות האלה – של אף זרם, זרם אורתודוקסי, רפורמי וקונסרבטיבי – מיובאות מארה"ב לישראל בלי שום התאמה לארץ. וזאת טעות, כי כפי שמציינת החוקרת לאורה לוויט, בארה"ב (ובעצם בכל מדינה שבה מתקיים פלורליזם דתי אבל היהדות איננה נורמטיבית כמו בישראל) היהודים נדחקים למעשה אל בתי הכנסת. הפלורליזם הדתי אפילו רואה את הקרבה הזאת לבית הכנסת כחיובית, משום שהגדרה עצמית על בסיס דת היא מקובלת ולגיטימית. במלים אחרות, כדי להיות יהודי במדינה שמלאה עצי אשוח בכריסמס וארנבונים באיסטר את/ה חייב/ת להיצמד לבית הכנסת. התרחקות ממנו מעוררת סכנה ברורה ומידית של התבוללות.

זה לא המצב בישראל. גם חילונים גמורים הם יהודים כאן. הם מדברים עברית, הם לומדים תנ"ך וספרות עברית, הם חיים לפי לוח השנה היהודי, הם חוגגים את חגי ישראל, הם נחים בשבת. רחובותיהם שובתים ביום הכיפורים, ומתמלאים בסופגניות וחנוכיות בפסח. היהדות שלהם מוגנת בידי המדינה ובידי השוק. אולי היא זקוקה להעשרה והעמקה (היא כן), אבל היא קיימת. לא צריך ללכת לבית הכנסת כדי להיות יהודי. אפשר להיות חופשי מתורה ומצוות (לפחות מהתורה והמצוות האורתודוקסיות) בלי להתבולל, בלי לנטוש את היהדות.

אז תזרמו.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 2 תגובות

מי אוהב את השבת?

אין שום קשר בין מה שמוצג בסרטון "שישי ישראלי" לבין השבת של יהודים חילונים

ההתנשאות המפגרת על חילונים בסרטון שישי ישראלי כבר עוררה לא מעט שיחה ברשת. עירית לינור בחרה להתמודד עם ההצגה הסטריוטיפית בהכרזה שאמנם "השבת הדוסית יותר מסודרת, יותר משפחתית, יותר נטועה בהיסטוריה ויותר יהודית", אבל להיות חילוני זה יותר כייף.

רק שמחקרים מראים מצב דברים שונה לגמרי. כי האמת היא שהשבת של הרבה מאוד חילונים ממש לא נראית כמו שהסרט מצייר. הילדים לא מפרקים את האותיות מהמקלדת או רבים על הקורנפלקס, וההורים לא מסתגרים בחדר בעודם מתקתקים בסלולרי. גם השבת החילונית היא לרוב מסודרת, משפחתית, נטועה בהיסטוריה, ובהחלט יהודית.

תסתכלו למשל על הגרף הזה, שלקוח מתוך המחקר יהודים ישראלים – דיוקן. הוא משקף את נוהגי השבת של כל היהודים בישראל (דתיים, מסורתיים וחילונים). כשמסתכלים עליו צריך לקחת בחשבון שהחילונים תופסים כמעט 50 מהישראלים היהודים. עכשיו, תראו מה עושים היהודים בישראל עם השבת: הם קודם כל מבלים עם המשפחה, הם עושים ארוחת ערב משפחתית (רבים מאלה שלא, אגב, עורכים את הארוחה המשפחתית בשבת בצהרים) והם מדליקים נרות. כן 40% לא עושים קידוש, אבל 84% לא יוצאים לקניות. הם יוצאים – עם המשפחה – לבילויים משותפים.

מנהגי שבת בקרב ישראלים יהודים. מקור: יהודים ישראלים - דיוקן

מנהגי שבת בקרב ישראלים יהודים. מקור: יהודים ישראלים – דיוקן

במלים אחרות, המשפחתיות עומדת במרכז השבת גם של מי שלא עושה קידוש. לא אוכלים שם קורנפלקס לבד, אוכלים שרימפס ביחד (סתם, לא כל החילונים אוהבים שרימפס או יכולים להרשות אותם לעצמם, שלא לדבר על צמחונים וטבעונים). אז מה? יש תקשורת משפחתית, יש אוכל טעים, יש נרות ברקע. עונג שבת.

ומה לגבי הקשר בין השבת להיסטוריה ולתרבות? הסקר לא בודק – לכן גם לא חושף – את הקהל העצום שיום שבת בשבילו הוא יום של הרחבת דעת, צריכת תרבות, טיולים ברחבי הארץ ואפילו עיסוק ברוחניות. כל אלה נטועים היטב בהיסטוריה של הישראליות – שהיא תרבות יהודית בעלת גוון מיוחד, המאחדת לאום, טרטוריה ומורשת תרבותית. השבת של הדוסים היא יהודית? ככה גם השבת של החילונים היהודים.

ומה בין קידוש לסדר? הסרטון מציג את הקשר הזה כברור וחד ערכי. בחילוניות – בלגן; בדתיות – סדר לבנבן ומאיר. כאן יש לי רק עדות אישית: אנחנו עושים קידוש; אין לכם מושג איזה בלגן הולך שם: לחץ של הטבח, קריזה של הילד, ריב על כמה יין כל אחד שותה. אולי זה רק אני, אבל גם חברותי הדתיות מעידות על דינמיקה דומה אצלן.

מסיימת לפני שהילדים יפרקו לי את הכפתורים במחשב.

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אלוהי הנסים הקטנים

נס הוא הרגע הנדיר ויוצא הדופן שבו אנו עוברים מלהרגיש את מה שקורה לנו ללהרגיש את מה שקורא לנו. זו איננה הכרזה של אלוהים על נוכחותו, אלא ההתממשות של חווית הקשר בין האדם לקדושה. חנוכה הוא חג טוב להיזכר בזה. 

חוץ מהמאבק הקבוע בפיתויי הסופגניות, חנוכה היא הזדמנות מצוינת לדבר על נסים. אנחנו מברכים את אלוהים "שעשה נסים לאבותינו", מכריזים ש"נס גדול היה פה", מספרים בנס פך השמן. אבל גם – לפחות במשפחה שלי – שרים ש"נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו".

מהו בעצם נס? על פי מילון אבן שושן, נס הוא מעשה פלא, דבר שלמעלה מהטבע. המושג קשור באופן עמוק לתפיסות דתיות. כיוון שהנס נתפס כאירוע שאין להסבירו באמצעות הטבע או חוקי המדע, הוא מיוחס לרוב לישות על טבעית (אלוהים), לקדושים ולמנהיגים דתיים. וכך אנו שומעים על "עושי נסים" המרימים נכים על רגליהם, יוצרים שידוכים יש מאין, דואגים לכסף ולפרנסה, ומה לא. עשיית הנסים שמורה למי שמסוגלים לעבוד בלי, מעל או נגד חוקי הטבע, ומקור היכולת הזו מיוחס לאלוהים עצמו. כאן נראה הקשר שבין ה"נס" לבין המשמעות הנוספת של המלה – דגל. באמצעות הנס חושף אלוהים את דגלו (או כל אביזר פאלי אחר שלו) לעולם. זוהי הוכחה לקיומו של האל.

לתפיסה החילונית קשה כמובן עם הבנת הנס הזו, העומדת מול ההנחה הבסיסית על כך שאין דבר המסוגל להתעלות מעל חוקי הטבע. לכן, כשחילונים משתמשים במושג "נס" הם מתכוונים בדרך כלל לאירוע חיובי בלתי צפוי מבחינה סטטיסטית, כגון הינצלות מאסון טבע או התגברות על מחלה, או אפילו פשוט לאירוע "נפלא" שהוא לאו דווקא בלתי צפוי, כמו "נס הלידה", הצלחה המוגדרת ככזו שנעשתה "כנגד כל הסיכויים" או אפילו צירופי מקרים. המתמטיקאי ג'ון אדנזור ליטלווד טבע בהקשר הזה את חוק ליטלווד. החוק קובע שאם נגדיר נס כאירוע משמעותי שהסיכוי להתרחשותו הוא אחד למיליון, כל אדם צריך לצפות שיקרה לו נס בערך פעם בחודש. החישוב הוא כזה: בכל שנייה מתרחש (לפחות) אירוע אחד. אנחנו ערים ומודעים לנעשה סביבנו בערך מיליון שניות בחודש. כך שלפחות פעם בחודש אנו אמורים למצוא את עצמנו מול אירוע של 1:1000000.

לידה והישרדות כנגד כל הסיכויים. נס?

לידה והישרדות כנגד כל הסיכויים. נס?

אבל שתי התפיסות הללו גם יחד עלולות שלא לספק לחילונים-מאמינים. מצד אחד, ההסבר הדתי המקובל לא עולה בקנה אחד עם תפיסתנו המודרנית. נדמה לי שמחשבה על אלוהים כישות שיושבת בשמים ומשחקת עם העולם פשוט כבר איננה תופסת למי שאימץ את עקרונות הנאורות. מאידך, החילוניות האתאיסטית, שמוציאה מהנס כל ניצוץ של קדושה ואמונה ומכניסה במקומן חישובים סטטיסטיים, משטיחה את המושג ומרדדת אותו. היא רחוקה מלבטא את תחושת ההתעלות והייחודיות, שאנו מרגישים כשקורה לנו משהו שנתפס בעיננו כנס.

אז יש כמובן את התפיסה שהבריאה עצמה היא נס, משום שלא היתה יכולה להתקיים מבלי שאלוהים יברא אותה. בלי להיכנס לוויכוחים תיאולוגיים ופיזיקליים לגבי העניין, יש כאן בעיה. אם אנו נדרשים להתייחס לעולם כנס, עלינו להיות מודעים לנס שבקיומו בכל רגע. נס שהתעוררנו בבוקר, נס שהעולם עדיין מסתובב על צירו, נס שהיקום טרם נחרב. אבל מי בכלל יכול לשמר מין תפיסת נס קבועה שכזו, והאם היא לא "הורגת" למעשה את העיקרון של הנס, על הייחודיות שלו והמיוחדות שלו? הנס איננו יכול להיות זהה לשגרה, אחרת אין טעם להשתמש בכלל במילה הזו.

אבל יש עוד תפיסה (טוב, יש עוד הרבה, אבל לא לעכשיו) שמתאימה במיוחד לחילונים-מאמינים. לפי התפיסה הזו, ה"נס" הוא "התגלות" האלוהים לאדם, או "קליטה" של האדם את אלוהים. הוא הרגע הנדיר ויוצא הדופן שבו אנו "חשים את אלוהים", שאנו עוברים מלהרגיש מה קורה לנו ללהרגיש מה קורא לנו.

ההתגלות הזו, אומר מרטין בובר, היא המפגש של האדם עם אלוהים, המתקיימת בחיי היום יום. על אף נדירותה, היא יכולה להתרחש בכל רגע. זו איננה הכרזה של אלוהים על נוכחותו או על מהותו. "ההוויה ישנה, ותו לא. מעיין הכוח הנצחי זורם, נגיעתו של הנצח מחכה, הקול הנצחי נשמע, ותו לא" (בובר, אני ואתה).

הנס בתפיסה הזו הוא ה"סימן" לנוכחות הקדושה בחיינו. אין בו שום דבר אל-טבעי או על-טבעי. הוא, אם תרצו, "היזכרות". היזכרות אנושית בנוכחותו של טוב, שהוא מעבר למה שגלוי לעין. היזכרות באלוהים, בפוטנציאל החיובי שבקיום. נגיעה בו, היצמדות רגעית ונפלאה אליו. השתאות, התפעלות, התפעמות, פליאה – הן אימננטיות כאן. בלעדיהן הנס איננו נס. הן השוברות את "חוקי הטבע" של השגרה, ההרגל, ההתייחסות למציאות כמובנת מאליה. זהו פך שמן, שמרבה את האור בחיים.

שיימלאו חיינו בנסים.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה