הימים הנפלאים

"הימים הנוראים" מכנה הדת היהודית את הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. "הימים הנוראים" כי בהם נרשם ונסגר ספר החיים והמוות, גורלות נגזרים ועונשים מוטלים.

אני קוראת להם דווקא "הימים הנפלאים". הקיץ הקשה, השחון, המייבש עד העצם נגמר. הגשם מעניק החיים נראה באופק. כל ההתחלות נפתחות. אפשר לחזור ולנשום.

שנה-טובה-6אין פלא, לכן, שהימים האלה מלאי אמונה ותחושה של קדושה. אין צורך להיות דתי כדי לחוש בכך. כמו האדם, גם התרבות היא תבנית נוף מולדתה. ובמולדת שלנו, הקשה והיבשה, הסתיו מסמן את החזרה לחיים – שאינם רק קיום וניסיון לשרוד, אלא נשימה, מעוף, הסתחררות, מלאי אוויר מחיה ומים מרווים.

נראה לי שאין ימים טובים מאלה לפתוח בלוג על אמונה. כן, אני יודעת, יש כבר בלוגים כאלה, שמדברים על אמונה, על אלוהים. אבל אלה לרוב בלוגים דתיים, בלוגים על אלוהים עם כיפה, על "אבינו שבשמים" האורתודוקסי, על זה שממנו צריך לפחד ושממנו צריך לבקש סליחה.

כאן אני מתכוונת לעסוק במשהו אחר לגמרי. באמונה ובאלוהים של מי שנתונה להם החירות לנסח את אמונותיהם ואת אלוהיהם בעצמם, בלי להיות כפופים לרבנים, לכתבים מחייבים, לציוויים חיצוניים. אמונה של חילונים-מאמינים.

חילונים-מאמינים הם אנשים המגדירים עצמם כחילונים אבל גם מאמינים באלוהים. עבורם, החילוניות איננה, כפי שהגדיר אותה הסוציולוג המפורסם מקס וובר, "הסרת הקסם מהעולם". להיפך, חייהם מלאים תחושה קסם, של קדושה, של אמונה ושל מגע עם "המעבר" (שאיננו נמצא כלל "מעבר", אלא בכאן ובעכשיו). אבל זה לא מחייב בתי כנסת, שופרות, תפילות קבועות.

הקדושה היא קודם כל רגש, תחושה סובייקטיבית אך אמתית של השתוקקות חיונית (על שתי משמעויותיה של המילה – הן כצורך הכרחי והן כמלאות חיים), אל מה שהוא מעבר ליומיומי. זוהי פגישה עם מה הטוב שבתוכנו ומעבר לנו, או כמיהה, כיסופים והשתוקקות לפגישה הזו.

א.ד. גורדון (צילום: ויקיפדיה)

א.ד. גורדון (צילום: ויקיפדיה)

זהו רגש הממלא את הלב בתחושת התעלות, בתחושת אמת, בתחושת חיים. הוא נובע, כפי שהגדיר זאת א.ד גורדון, משאיפת הנפש האנושית "לחיות לתוך עצם חיי העולם […] לא רק את פרטיותה המצומצמת, כי אם גם את כלליותם האין-סופית של החיים העולמיים, לחיות לאין סוף".

השאיפה הזו איננה רק השתוקקות של דתיים (ולא בהכרח של כל הדתיים). היא נפוצה גם בעולם החילוני. מאות קבוצות רוחניות לא דתיות מסוגים שונים מוכיחות שהכיסופים הללו ממשיים לגמרי בחיים של רבים מאיתנו. אנחנו כמהים ל"אור הגנוז" בעולם ובאדם, למגע איתו, לנוכחות שלו.

לדבר הזה, שעמו נכספים להיפגש, אפשר לקרוא אלוהים, ואפשר גם שלא. אני קוראת לזה אלוהים, כי זה מה שרובנו עושים. אבל אלוהים הזה (ואישית אני מעדיפה – אלוהים הזאת) ממש לא חייב להיות מה שעליו מדברות הדתות המונותיאיסטיות. כי "אלוהים" זה "מושג סל" שהוטען במהלך ההיסטוריה האנושית במשמעויות רבות ושונות. אנשים שונים מתכוונים לדברים שונים כשהם אומרים "אלוהים".

בה בעת, "הסל" הזה איננו ריק. הוא מלא בעיקר במשמעויות מסורתיות, שמעוררות התנגדות אצל חילונים רבים (ובצדק). אבל זה לא מצב הכרחי. אפשר לשנות את המשמעות שלו: להוציא מ"הסל" את ההיבטים הבעייתיים, כאלה שכבר הרקיבו, ולהכניס לתוכו יופי, רעננות, יצירתיות, ערכים חדשים. זה אפשרי ורצוי. בזה יעסוק הבלוג הזה, ושנה חדשה היא הזדמנות מצוינת להתחיל בכך.

שנה טובה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s