יהוּדיוּת

לא אחת אני שומעת האשמות לפיהן האמונה החילונית היא אמונה נוצרית בעיקרה, משום שהיא מתמקדת באמונה ולא בפרקטיקה, בחוויה הרוחנית במקום במצוות, ברגש הדתי במקום בחוקים.

מדובר, סליחה, בשטויות.

את השורשים העמוקים של היהדות אפשר למצוא כמעט בקרב כל חילוני-מאמין ממוצא יהודי בישראל. הטרמינולוגיה, אופן החשיבה, הזיכרון ההיסטורי – כולם מבטאים זאת באופן זה או אחר.

אבל במקום להיכנס לאפולוגטיקה, אולי כדאי לשאול קודם מהי בכלל יהדות. ועל זה יש הרבה תשובות. כל אחת ואחד מאתנו יכולה לאמץ תשובה – או מקבץ תשובות – לשאלה הזו. הנה כמה מהתשובות המקובלות בעניין, שבכינוסן נעזרתי בספרו  של חגי דגןהודיות: תמונה קבוצתית". הפוסט ארוך במיוחד, אבל הי, ככה גם היהדות.

יצחק מברך את יעקב

פגישת יעקב ועשו. אבות ואמהות השבט. ציור: פרנססקו הייז, 1844

היהדות כאתנוס, כשבט, כעם ביולוגי. סדרה של מילים יפות שמחליפות את המלה הבעייתית "גזע", על הקונוטציות הקשות שלה. בהקשר הזה היהדות היא תולדותיה של משפחה אחת, שהפכה לחמולה, גדלה לשבט, ונפוצה כעם. על פי המיתוס הזה, שמקורו כמובן במקרא, למשפחה הזאת יש אבות ואימהות, שהולידו צאצאים, שהלכו והתרבו במרוצת הדורות. ארץ ישראל משנית בעלילה הזו, שכן חלק ניכר מתהליך הצמיחה של העם נעשה מחוץ לארץ כנען (במצרים, בבבל וביתר תפוצות הגולה). אמנם, העם איננו "טהור" לחלוטין, ובמרוצת השנים חדרו אליו "זרים" (בעיקר באמצעות נישואים או גיור), ואחרים התבוללו ואיבדו קשר עם השבט, אבל עמוד השדרה של האתנוס עדיין שורד. ככל הנראה, מבחינה מדעית אין לסברה הזאת ביסוס, ולמרות ניסיונות רבים לאתר או לזהות אותו, אין כנראה שום "גן יהודי" שמצביע על היבט ביולוגי שמהווה מכנה "משפחתי" משותף כזה. ובכל זאת, רבים מהיהודים מתייחסים ליהדותם מנקודת מבט כזאת. שימו לב, למשל, עד כמה נפוצה בינינו האימרה "זה גנטי", כשמנסים להסביר את ריבוי זוכי פרס הנובל בקרב היהודים.

ברוך שפינוזה

ברוך שפינוזה

היהדות כלאום. זוהי התפיסה הציונית הקלסית. לפי תפיסה זו היהודים הם עם לא במובן הביולוגי, אלא במובן התרבותי. זוהי קבוצה לאומית – המאוחדת סביב היסטוריה משותפת, שפה משותפת (עברית), וטריטוריה משותפת (ארץ ישראל). אמנם, לא כל בני הלאום הזה חיים בטריטוריה המשותפת להם, או משתמשים בשפה העברית ביום-יום, אבל גם הם שותפים להסכמה כי עברית היא שפתו של העם היהודי, וארץ ישראל היא מולדתו. בניגוד להגדרה הקודמת, ארץ ישראל, בין אם כמקום פיזי ובין אם כמושא געגועים מטאפיזי, היא חלק חיוני מההגדרה העצמית (ולא הביולוגית) של העם היהודי.

היהדות כתרבות. כאן נתפסת היהדות כמאגר כל היצירה של מי שראו את עצמם יהודים וראו את עבודתם קשורה באופן כלשהו ליהדות. מובן שאפשר להתווכח על מהו "אופן כלשהו", אבל ההגדרות הללו, גם הן משתנות, פחות חשובות לעניינו. תחת הגדרה זו נכנסים המקרא, הרמב"ם והאר"י לצד שפינוזה, פרויד, קפקא, לאה גולדברג ואלי ויזל. הגישה הזו מוכנה לעסוק גם בטקסטים דתיים, אבל מנקודת מבט תרבותית, לא תיאולוגית. היצירה היהודית, מנקודת מבטה של התפיסה התרבותית, לא מעידה באמת על אלוהים ויחסו לעם ישראל, אלא היא חלק מסך כל מוצרי התרבות שיצרו יהודים במהלך ההיסטוריה. היא, כמובן, יצירה אנושית, לא אלוהית.

לאה גולדברג

לאה גולדברג

היהדות כתודעה היסטורית. בתפיסה זו מודגש מרכיב הזיכרון הקולקטיבי המבנה את היהדות. הזיכרון היהודי – על חלקו הממשי ועל חלקו המדומיין – שאליו אנו חשים מחוברים, הוא היהדות שלנו. אנו "זוכרים" את אברהם, יצחק ויעקב, את שבתם של בני ישראל על אדמתם, את המלכים ואת בית המקדש, את גלות בבל, את תור הזהב של יהודי ספרד ואת רדיפות האינקוויזיציה, את הפרעות והפוגרומים בגולה ואת היישוב העברי המתחדש בישראל. ואנו זוכרים, כמובן, את מלחמת העולם השנייה ואת שואת העם, קו השבר העצום שלאחריו שוב לא תחזור התודעה היהודית להיות כפי שהיתה. אנו מחוברים להיסטוריה הזו, חשים שאנו חלק ממנה ושהיא חלק מאיתנו. הזיכרונות הקולקטיביים האלה, והתחושה שלנו שאנו חלק מהם, הם המבנים את היהודיות שלנו. אף שהתודעה היהודית הזו השתנתה לאורך הדורות ולרוחב התפוצה הגיאוגרפית של היהודים, היא עדיין קיימת ומתקיימת.

היהדות כהשקפת עולם, כלומר כביטוי לעמדה ערכית או מוסרית הקשורה להבנת המציאות. לכך מתכוונים למשל אלה הטוענים כי יחסה של ישראל לפלסטינים או למהגרי העבודה בתחומה איננו הולם את "המוסר היהודי". מובן, כי אין זו טענה כאילו ניתן לגזור מהיהדות רק השקפת עולם אחת. יש ביהדות תכנים לאומנים, פטריארכליים ושוביניסטיים, אך יש בה גם תכנים של רדיפת צדק, שוויון ושלום; תכנים של "תיקון עולם". יש בה את האהבה לחשיבה הרציונאלית והלימוד לשמו, ויש בה גם תכנים רוחניים יותר, האופייניים, למשל, לחסידות ולקבלה. במלים אחרות, התפיסה של יהדות כהשקפת עולם טוענת כי למחשבה היהודית ולמוסר היהודי יש מאפיין ייחודי כלשהו. מהו המאפיין הזה? על כך חלוקות הדעות. ייתכן אפילו שניתן לומר כי במחשבה היהודית אפשר למצוא בסיס לכל ערך שאותו רוצים לקדם. אבל עדיין, כל ניסיון לזהות את המאפיין הייחודי הזה בתוך היהדות, מבטא את ההנחה כי היהדות היא ביטוי של השקפת עולם כלשהי.

אלי ויזל

אלי ויזל

היהדות כדת. אפשר אולי למנות את ההגדרה הזו רק בסוף הרשימה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. הדת היהודית משולבת ומופיעה באופנים שונים בכל אחת מההגדרות הקודמות. אין מנוס מכך.

אבל, מהי בעצם הדת היהודית? האם פירושה הוא רק קיום ושמירת המצוות? ואם כן, כיצד ייתכן ששבתאי צבי, שזכה לכינוי "משיח השקר", שהפר מצוות בגלוי ובמכוון, השפיע בצורה כה דרמטית על היהדות מתקופתו ואילך, בעיקר דרך החסידות?ובכלל, האם שמירת המצוות היא תוכן מספק לדת? וכיצד מתחברת כאן הקבלה המעשית, שעניינה איננו בקיום המצוות אלא בהגעה לאלוהים ובהשפעה עליו? ואיך הניסיון הזה להשפיע על אלוהים מתחבר לתפיסת האלוהים של הרמב"ם, שקבע כי אלוהים הוא כל כך בלתי מושג עד שאיננו קשור כלל לעולם?

זה הברור מאליו: היהדות היא דת מונותיאיסטית, המאמינה בישות הפועלת בתוך ההיסטוריה, שכוחה בלתי מוגבל (אומניפוטנטית), חיצונית לעולם (טרנסנדנטית) ומזוהה עם הטוב העליון (נורמטיבית). אבל בדיקה מעמיקה של כל אחת מההגדרות האלה מגלה כי במהלך ההיסטוריה מופיעות בדת היהודית גם תפיסות שאינן עולות איתן בקנה אחד. האלוהות הקבלית, למשל, על עשר ספירותיה – האם זוהי אכן תפיסה מונותיאיסטית? הרי האלוהות מוצגת כבנויה מעשרה כוחות, עשרה רבדים שונים? והאם התפיסה האימננטית של החסידות, הרואה את אלוהים כמתגלה בכל מקום, עולה בקנה אחד עם הטרנסנדנטיות המוחלטת של הרמב"ם? וכיצד מתחבר האלוהים כטוב העליון עם אלוהים של איוב, אותו "בריון קוסמי", המתעלל באדם להנאתו?

פרנץ קפקא

פרנץ קפקא

כך, היהדות איננה אחידה אפילו ביחס למושג האל. במרוצת הדורות התחוללו בתוכה מאבקים בין תפיסות עולם שונות, שביקשו להציג את האל שבו מאמינה היהדות, ונוצרו גופי יצירה וספרות שונים, שבהם תפיסות שונות של האלוהים. אלוהי המקרא איננו אלוהי "יורדי המרכבה" המיסטיקנים, שחיו במאות הראשונות שלאחר חורבן בית המקדש; אלוהי הפילוסופים היהודים מימי הביניים אינו אלוהי הקבלה, וזה איננו אלוהי החסידות. אפילו בהיבט זה הדת היהודית איננה מונוליתית.

מה שאנו תופסים כיום כ"דת היהודית" הוא רק פלח קטן ממה שהיתה הדת היהודית במרוצת הדורות. הוא פלח שגובש ב-200 השנים האחרונות, כאשר נוצרה האורתודוקסיה היהודית, שהתבססה על הסתגרות בפני המודרנה המתפשטת באירופה. היא לא כל הדת היהודית, ולא רק הדת היהודית.

אולי לפיכך ראוי להפסיק לדבר על יהדות ובמקום זה לדבר על יהוּדיוּת – זהות יהודית. שכן זהות כזו, כפי שראינו, מרובת פנים היא, ובכל פן יש מהאמת, מנקודת המבט שלו.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s