יציאה ממְצָרֵי המונותיאיזם

התיאולוגיה המונותיאיסטית, שמפיצה תפיסה שגברים הם עליונים על נשים, משפיעה גם על חילונים גמורים. אפשר וצריך לצאת ממנה וליצור תיאולוגיות אחרות. חילונים מאמינים וחילוניות מאמינות מתאימים במיוחד לעשות זאת.

סוכות, כמו פסח, היא תזכורת למיתוס של יציאת מצרים, למגוריהם הארעיים של בני ישראל (ואף פעם לא של בנות שרה, רבקה, רחל ולאה) במדבר. כותבים שמדגישים מרכיבים רוחניים של היהדות אוהבים לדבר על יציאה מהמֵצַרִים, כלומר מכל מה שמֶצֶר את רוחנו, חיינו, חירותנו וגורם בהם צרות וצער.

עבור נשים, אחד המֵצַרִים התרבותיים הגדולים, אפילו במרחבים חילוניים, הוא המצר התיאולוגי, כלומר העיסוק בחקר היחסים בין א/נשים לאלוהים. התיאולוגיה המונותיאיסטית הקלסית, על תפיסת "אבינו מלכנו" שלה, משקפת תפיסה אנדרוצנטרית, כזו שהזכר במרכזה. בעוד אלוהים מוגדר באופן רשמי כבלתי-גשמי, כרוח, כמתקיים בממד שמעבר להגדרה גופנית-מינית, הרי שהשפה המשמשת לתיאור ולדיבור אודות האל – כמלך, לוחם, שופט או אב – מעבירה מסר לפיו אלוהים הוא זכר. ואם אלוהים הוא זכר, אז הזכר הוא אלוהים. המדהים הוא שאפילו א/נשים שלא-מאמינים באלוהים, לא-מאמינים באל זכר. הרעיון ש"אלוהים הוא" כל כך חזק בתרבות שלנו, שאפילו אלה המכחישים את קיומו, לא מכחישים שמדובר בהוא.

על קירות פלורנטין. תצלום: ציפה קמפינסקי

תצלום של ציפה קמפינסקי המופלאה, המתעדת בתמונות את שכונת פלורנטין שבה היא חיה. אין על הבלוג שלה: http://www.xnet.co.il/Tags/home/0,14538,L-4653-33106,00.html

הסמליות של הפטריארך שבשמיים משמשת להצדיק, לתת לגיטימציה ולחזק את המבנה הפטריארכלי של המשפחה, החברה והדת. אם אלוהים שולט מהשמיים בעולם, הרי הגיוני לכאורה שהבעל יעמוד מעל אשתו וילדיו, שהמנהיג הרוחני ישלוט בקהילתו ושהמלך ישלוט בנתיניו. תפיסה כזו הופכת דיכוי נשים למתבקש ונכון לכאורה: אם זכר שולט בשמיים, אין זה אלא "טבעי" כביכול, שגבר ישלוט בארץ. הרעיון של "הפאלוס הנשגב" מציג נשים כפחות אלוהיות. אין אפילו צורך לומר את זה ישירות – זה משתמע. כך נוצרת היררכיה ברורה – אלוהים> גבר>אישה.

"אבינו שבשמיים" הוא לא רק אבא, הוא גם בשמיים. אלוהים יכול להיות מוצג כטוב ואוהב, או כמאיים ומעניש, אבל בכל מקרה היחס בין אלוהים לבין "ברואיו" מצויר כיחס שבין ריבון כל-יכול לבין יצור נחות, חסר כוחות. אלוהים "הנשגב", הטרנסנדנטי, זה שבשמיים, מוצג כהפוך מהגשמי, ממה שקיים בעולם (אימננטי). ההפרדה הזו יוצרת הנגדה בין עליון ונמוך, גוף ונפש, בשר ורוח, "נשגב" ו"גשמי", אלמותי ובן-מוות. הבעיה כאן היא שבתרבות הדתית המסורתית, נשים הן שמקושרות עם הגוף, עם הבשר, הגשמי, החלש – כל מה שהוא הפוך מאלוהים. שוב נוצרת היררכיה סמלית של אל>גבר>אשה.

כיצד, אם כן, יכולות נשים לחוש קרבה לאלוהים, המוצג כשונה ואף הפוך מהן? כיצד אפשר עוד להאמין ב"אבינו שבשמיים"? איך, אם בכלל, אנחנו יכולות להתחבר אליו? אני טוענת שאנחנו לא – לא ממש יכולות ובעיקר לא צריכות; שצריך "יציאת מצרים" מהתיאולוגיה הזו.

אבל "יציאת מצרים" מהתיאולוגיה המונותיאיסטית לא מחייבת את שפיכת התינוק (אמונה) עם המים (דת). היא מחייבת גיבוש של רעיונות חדשים לגבי מושג האלוהים ומשמעותו, הבנות חדשות באשר לשאלה מהי האלוהות. וכאן כוחם של חילוניות וחילונים מאמינים. כיוון שהן/הם לא מוגבלים בכבלי הדת, הן/הם יכולות לייצר תיאולוגיות חדשות, רעננות וצודקות, שלוקחות בחשבון את כל האוכלוסייה ולא רק חצי ממנה.

חג סוכות שמח

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s