בלי שם, בלי קול

"אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי.

בואו נדבר רגע במספרים: בערך חצי מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם חילונים. בה בעת 80% מהם אומרים שהם מאמינים באלוהים. אם נניח שכל  החרדים, דתיים ומסורתיים (שמהווים ביחד כ-50% מהיהודים בישראל) מאמינים, עדיין אנחנו נותרים עם 30% שהם גם חילונים וגם מאמינים באלוהים. זאת קבוצה ענקית, אבל קבוצה ללא קול.

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים - דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים – דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי יושבת מול סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במסגרת מפקד האוכלוסין שעושה הלשכה. "חרדית, דתייה, מסורתית, חילונית?" הוא שאל אותי. "האמת היא ששום דבר מאלה. אני חילונית שמאמינה באלוהים", אמרתי לו. חשבתי אז שאני יחידה במיני. התשובה של הסוקר לא גרמה לי לחשוב אחרת: "אני יכול להציע לך גם רפורמית או קונסרבטיבית", הוא אמר. בסוף סגרנו על "אחר", סתמי.

איך קרה שקבוצה גדולה כל כך של אנשים שהם גם חילונים וגם מאמינים, מתקיימת בינינו בלי שנוכל להגדיר אותה? בלי שכמעט נדבר עליה?

איך? אולי, כי ללמ"ס, למשל, אין קטגוריה כזאת, אין בכלל אופציה לתשובה כזו. ואם קבוצה בחברה שלנו לא נספרת, היא גם לא נשמעת.

אולי גם כי רוב הדוברים המרכזיים של החילוניות הישראלית היום – כגון  הפילוסוף ירמיהו יובל, הסופר עמוס עוז הח"כ לשעבר ויאיר צבן – עסוקים כל כך בלהתנגח עם הטענות הדתיות, לפיהן היהדות היא דת, ולכן לא תיתכן כלל חילוניות יהודית, שהם אינם עוסקים בתיאולוגיה. הם לא מדברים על אלוהים, ולכן נראה כאילו אין אלוהים בסביבה. לעומתם, לחילונים-המאמינים אין דוברים משלהם, אין מי שייתן להם קול ושם. אבל הם מכוונים את עצמם ואת לבם אל אלוהים.

פעמים רבות אחרי הרצאות שלי הגיעו אלי נשים וגברים, ללחוש לי שעכשיו, אחרי ששמעו את ההרצאה, הם מבינים שהם חילונים-מאמינים. זה לא שהם לא ידעו קודם שהם חילונים, וזה לא שבסתר ליבם הם לא האמינו. הם פשוט מעולם לא צירפו את שני המרכיבים הללו ביחד, לכדי זהות מובחנת. ואיך יצרפו? הרי אף אחד לא אמר להם אף פעם שיש זהות כזו, שיש קבוצה כזאת. כל אחת ואחד מהם ראה את עצמו כבודד, ואת החלקים של הזהות שלו כמופרדים זה מזה.

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

השיום, היכולת לתת שם ולטבוע מושג, הוא מהותי; הוא אחד הדברים ההופכים אותנו לסובייקטים, לפועלים בעולם. מתן שמות הוא הפעולה הראשונה שעושה האדם כעצמאי בסיפור הבריאה המקראי: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית, ב': כ'). השיום הוא תהליך של פירוש המציאות ויצירת המציאות. מי שאין לו יכולת לתת שמות, קודם כל לעצמו, מודר ממפת הקיום, משום שהשפה היא מכוננת תנאים של קיום. במילים פשוטות – אם לא נגיד, איך נדע? ואם לא נדע, איך נגיד? אבל כיוון שמוסדות המדינה ומרבית החוקרים אינם מכירים במושג חילונים-מאמינים – הם כביכול אינם קיימים. ("אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי).

אז בואו נדבר, בואו נגיד, בואו נוכיח שאנחנו קיימים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בלי שם, בלי קול

  1. Shoshie הגיב:

    הקביעה ש"השפה מכוננת תנאים" של קיום נשמעת לי גורפת מדי. להרבה דברים אין שם. לחלקם יש בשפה אחת ואין באחרת. ולמה צריך הכרה בעניין חילונים-מאמינים?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s