בין "אלוהי מערכות ישראל" ל"אלוהים שלי"

דיון על מכתבו  המשיחי של מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו הלהיט את הרוחות במכון הישראלי לדמוקרטיה. האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי? למה חשוב לדבר תיאולוגיה? ואיזה חילוני מאמין יוצא מהארון?

העיתונאית סיוון רהב מאיר חשפה בשבוע שעבר בפייסבוק חילופי מכתבים דרמטיים בין שני חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה – האחד "חילוני" (ד"ר אריק כרמון) והאחר "דתי" (הרב ד"ר בני לאו) בשאלה האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי. המכתבים נכתבו בעקבות דיון על "דף המפקד לקרב" של מח"ט גבעתי עופר וינטר, שהתפרסם ב"צוק איתן" ושבו התייחס ללוחמי החמאס בעזה כאל אויבי "אלוהי ישראל". הדיון בין כרמון ללאו מעניין מאוד מנקודת מבט של חילונים-מאמינים. אז פוסט "אקדמי" במיוחד וארוך מהרגיל על ניתוח הוויכוח.

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

כרמון, שהתחיל בדיון במכתב ששלח לכל אנשי המכון, מציג מיד בהתחלה את הנחת היסוד שלו: עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הם חילוניים. כבר במשפט הזה, כמו גם בהמשך דבריו, כרמון מייצג למעשה את תפיסת "תיזת החילון". לפי התיזה, הדת והחילוניות הן הפוכות זו לזו ומוציאות זו את זו (כלומר שאפשר להיות או דתי או חילוני). התיזה גם טוענת שבחילוניות (או לפחות במרחב הציבורי שאמור להיות חילוני) אין מקום לאלוהים, וכך מכריז כרמון כי "אלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין". ועוד טוענת תיזת החילון כי הדת טובה יותר מהחילוניות, ולכן לא מפתיע כי כרמון מסיים את מכתבו בהזכירו כי "הדת כאיום על הפוליטיקה בדמוקרטיה" היא נושא המחקר המרכזי שלו.

אפשר ורצוי לפקפק בטענת היסוד של כרמון. מחקרים פילוסופיים וחברתיים מראים כי מושגי יסוד דתיים עומדים ביסוד השיטה הדמוקרטית. קרל שמיט, למשל, הראה כיצד מושג ה"ריבון" (בין אם הוא נבחר באופן דמוקרטי ובין אם לאו) הוא למעשה העתקה "חילונית" של מושג ה"אלוהים" למרחב הציבורי. מושגים כגון "השגחה" (האם וכמה השלטון צריך להשגיח על בני אדם – על שתי המשמעויות של המושג, גם כמי שמטפל בהם וגם כמי שמשגיח על התנהגותם, מתגמל מעשים טובים ומעניש על מעשים רעים?), "היד העלמה" (המכוונת לכאורה את הכלכלה באמצעות כוח בלי נראה של ביקוש והיצע) "כריזמה" (מנהיגות "נבואית", כפי שקרא לה מקס ובר). כל המושגים האלה – שהם מרכזיים בחשיבה על דמוקרטיות, כוחותיהן ומגבלותיהן – הם למעשה מושגים דתיים (נוצריים, ובעיקר פרוטסטנטיים) שכביכול "חולנו". אבל למעשה, המשמעות הדתית נותרה טמונה בהם, ועומדת בתשתית הדמוקרטיה "החילונית". הדת, אם כן, נמצאת בתשתיתה הפילוסופית והאידיאולוגית  של הדמוקרטיה, גם אם כרמון לא מודה בכך.

אבל בד בבד כרמון גם "יוצא מהארון" כחילוני מאמין ו"מתוודה" (ניסוח שלו) שלעתים הוא נושא תפילה ל"אלוהים שלי". ההצהרה הזאת, שבדרך כלל לא נאמרת בפומבי בידי מי שמבקש, כמוהו, לייצג את ה"חילוניות" היא לגמרי לא טריוויאלית. יש לי הרגשה שלפני כמה שנים לא היינו זוכים ממנו ל"וידוי כזה", וזה מעודד. אבל כרמון, לצערי, נעצר כאן. הוא לא מפרט מה זה עבורו "אלוהים", כלומר לא נכנס להיבט התיאולוגי של ההצהרה שלו. עבורו זה לא שייך לדיון ,כי זה עניין פרטי. אבל זה שייך, שייך מאוד, כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך הניתוח.

הרב ד"ר בני לאו

הרב ד"ר בני לאו. תצלום: ויקיפדיה

על מכתבו של כרמון עונה לאו: אני כופר בכך שהדמוקרטיה היא ביסודה חילונית, הוא כותב. הדמוקרטיה, לדבריו, יונקת את רוחה "מעקרונות מכוננים, ובראשם הערך הגדול של שוויון, ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו. אותה תודעה הקובעת שאלוהים יצר את האדם בצלמו… האלוהים שאני מכיר הוא אלוהים שתפקידו לרסן את יצר ההשתלטות של האדם, להזכיר לו בכל דרכיו שהוא נברא ולא בורא, נשלט ולא שולט, גר ותושב בארץ ולא בעל הבית… מרחב ציבורי ללא אלוהים ייכבש על ידי האדם המשתרר על העולם ועל יושביו. חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות…. האלוהים שלי הוא היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו. התורה שלי היא המצפן המכוון אותי לשמירה קפדנית לזכויות אדם באשר הם".

קל מאוד ללכת שבי אחרי דבריו של לנדאו. כפירתו ב"חילוניות" של הדמוקרטיה, סירובו להגביל את האמונה למרחב הפרטי בלבד ובעיקר המוסר הרוחני שהוא דולה מאמונתו משכנעים מאוד. ובכל זאת, יש כאן בעיה. בגרסתו הדומיננטית בחברה הישראלית, אלוהים הוא ההוא יהוה, אלוהי צבאות, אלוהי ישראל (ש"אוהב רק אותנו" ו"ציווה לנו את הארץ"). וגרסה כזו של אלוהים ממש לא משמשת לריסון החברה, לדחיקת השררה, לתשומת לב לאחר. להפך. כאן אני משתכנעת הרבה יותר מכרמון, שכתב כי "המקום שנותן וינטר לאלוהים מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש" מאשר מלאו, שמבטיח ש"נאמנותו של וינטר לערכי הדמוקרטיה איננה מוטלת בספק".

כי צריך לומר זאת במפורש – אלוהים של וינטר (כפי שהוא עולה מהמסמך שפרסם)  כולל סוג אחד של פרשנות למושג – יהוה, "אלוהי מערכות ישראל", שבשמו יוצאים להילחם ב"אויב המנאץ את שמך". הקשר בין האלוהים הזה לבין ערכי הדמוקרטיה הוא, אם להגדיר זאת בעדינות, קלוש ומפוקפק.

המכתב של עופר וינטר

המכתב של עופר וינטר

ה"אלוהים" של כרמון ולנדאו אינם זהים לאלה של וינטר. העובדה שכרמון לא מדבר על אלוהים שלו, ולאו מתכחש להבדל בין השקפתו להשקפה של וינטר על "אלוהים", משאירה את הזירה ל"אלוהי מערכות ישראל" בלבד; לא לאלוהים של "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", אלא אלוהים של "ארדוף, אשיג אחלק שלל".

אלוהים נמצא כאן, והוא לא הולך לשום מקום. אבל רק דיון תיאולוגי יאפשר לפתוח את המושג הזה למשמעויות אלטרנטיביות ולפתח גרסאות שלו, שירחיקו אותנו מהתפיסה של אלוהי הצבאות והמערכות. רק מהאלטרנטיבות הללו תבוא האפשרות להכניס למרחב הציבורי גרסאות של אלוהים שלא מרסקות ומנתצות את האחר, אלא מהוות, כמו שכתב לאו, את "היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו".

ואם כבר מדברים על דמוקרטיה וכבוד האדם – אז גם תזכורת קטנה למכון לדמוקרטיה עצמו. בתוך רשימת 27 החוקרים במכון מצאתי 3 נשים, שלושה שמות משפחה מזרחיים במובהק וערבי אחד. דמוקרטיה וכבוד האדם דורשים גם ייצוג הולם במוסדות חברתיים. מעוז האליטה הגברית, האשכנזית והיהודית הזה צריך ליטול קורה מבין עיניו, אם הוא אכן שואף לקיים את מטרותיו.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s