הדתיות שמתחת לחילוניות

עומדת נגד הלוח: סדרת פוסטים על הוראת חילוניות-אמונית

              פרק ראשון: תיזת החילון ופוסט-חילוניות

השנה התחלתי ללמד בחוג לבי-איי רב-תחומי במכללת ספיר קורס על "רוחניות במרחבים חילוניים". יצאה כיתה מרתקת – כ-45 סטודנטים, בערך שני שליש נשים ושליש גברים, שני שליש יהודים ושליש בדואים; שמונה בדואיות – שמחה גדולה.

מבין היהודים יש (לפני הגדרה עצמית של הסטודנטים) דתייה אחת, רוב מוחלט של מסורתיים ורק שלושה-ארבעה סטודנטים/יות המגדרים עצמם חילונים. "אצלנו כולם דתיים", הסביר לי סטודנט בדואי כששאלתי את המוסלמים איך הם מגדירים את עצמם על הרצף דתי-חילוני. כל האחרים הסכימו. הוא הוסיף שהוא לא מתפלל, שותה אלכוהול ולא צם ברמדאן, אבל זה לא מפריע להגדרה העצמית שלו כדתי. הנשים, לעומת זאת, העידו על שמירה רבה הרבה יותר של מצוות הקוראן. הא, כן, בכיתה אין אפילו אתאיסט אחד. כולם, מכל המגזרים, מאמינים בקיום אלוהים (איזה אלוהים? לזה עוד לא הגענו).

בקיצור, התגשמו להן שעתיים מרתקות בשבוע, שבהן אנחנו לומדים להסתכל על היחסים בין אמונה, חילוניות ודתיות באופן מורכב, ולא רק מהפן היהודי. אז מהיום סדרה חדשה, שתספר מדי פעם על הקורס ותביא גם חומרי לימוד.

עמנואל קאנט. הנאורות כיציאת האנושות מילדות לבגרות

עמנואל קאנט. הנאורות כיציאת האנושות מילדות לבגרות

התחלנו את השנה בללמוד על תיזת החילון. התיזה, שמוסברת בהרחבה גדולה יותר במאמרים אקדמיים שלי, התפתחה במערב במאות ה-18-20. היא טוענת כי כחלק מתהליך המודרניזציה, העולם הולך ומתחלן. בהיסטוריה האירופאית מתבטא התהליך הזה ביציאה מ"חשכת ימי הביניים" הדתיים ל"נאורות" החילונית. אם להשתמש בניסוחיו של עמנואל קאנט, הנאורות היא תהליך של התבגרות אנושית, שבו "האדם" (שמבוטא כמובן בלשון זכר         כ-man) יוצא ממצבו של ילד, הזקוק להנחיה קבועה מ"אביו שבשמים", למצב ההומניסטי, שבו הוא (ולא אלוהים) עומד במרכז "הבריאה" וקובע את המוסר וההתנהגות שלו.

כיוון שתיזת החילון נוצרה ופותחה במערב הפרוטסטנטי, ההבנה של "דת" כאן היא בעיקר כ"אמונה". המרכיבים הפרקטיים של הדת כמעט ולא נלקחים בחשבון, אלא מודגש המרכיב האמוני (שאותה מדגישה הפרוטסטנטית הרבה יותר מאשר היהדות, האיסלאם, ואפילו הקתוליות). כך מזוהה, גם אם באופן בלתי מוצהר, החילוניות עם אתיאיזם. כיוון שהתיזה איננה מודעת להנחות התיאולוגיות העומדות בבסיסה (היותה ביטוי "חילוני" של תפיסת עולם פרוטסטנטית), היא מניחה שמה שהיא מבינה כחילוניות היא ה-חילוניות, ב-ה' הידיעה. במלים אחרות, היא מניחה כי חילוניות נראית בדיוק אותו הדבר בכל מקום. החילוניות היא אוניברסלית, כללית, בעוד הדתות הן פרטיקולריות, שונות זו מזו.

צריך לשים לב כי התיזה לא רק מציעה תיאור היסטורי של המאורעות (שמוצג כאילו הוא התיאור היחיד האפשרי), אלא גם מפעילה כאן שיפוט ערכי, לפיו הדת והחילוניות הן הפוכות זו לזו ומוציאות זו את זו (כלומר שאפשר להיות או דתי או חילוני). התיזה גם טוענת שבחילוניות (או לפחות במרחב הציבורי שאמור להיות חילוני) אין מקום לאלוהים. ועוד טוענת תיזת החילון כי הדת טובה יותר מהחילוניות, "בוגרת" יותר. התיזה גם מבקשת לחזות את העתיד, וטוענת כי החילוניות תלך ותגבר ככל שהעולם כולו (ולא רק המערב) יהפוך ל"מודרני".

ביקורת על תיזת החילון

ההתנגדויות לתיזת החילון מכונסות לרוב תחת השם הכללי הגישה הפוסט-חילונית. גישה זו, שהיא התחום התיאורטי שבתוכו אני עובדת, טוענת כי תיזת החילון היא פשטנית. במקומה היא מציעה התבוננות מורכבת יותר על היחסים בין דת לחילוניות. אפשר לחלק את הביקורת של הגישה הפוסט-חילונית על תיזת החילון לשלושה חלקים מרכזיים – ביקורת היסטורית, ביקורת סוציולוגית וביקורת אפיסטמולוגית (זאת של תורת ההכרה, כלומר השאלה אין אנו יודעים את מה שאנו יודעים?).

קתולים ופרוטסטנטים בארה"ב המעידים כי הדת חשובה בחייהם. בניגוד לצפי של תיזת החילון - עלייה בחשיבות הדת בחייהם של פרוטסטנטים. מקור: מכון הסקרים PEW

קתולים ופרוטסטנטים אמריקאים בעלי זהות דתית חזקה. בניגוד לצפי של תיזת החילון – עלייה בחשיבות הדת בקרב פרוטסטנטים. מקור: מכון הסקרים PEW

הביקורת ההיסטורית מראה במחקרים שונים כיצד אירופה של ימי הביניים לא היתה דתית כפי שנדמה לנו מההיסטוריוגרפיה (כתיבת ההיסטוריה) המקובלת, ולמעשה היו בה מרכיבים חילוניים רבים. כלומר, החילוניות היא לא רק תופעה מודרנית. הביקורת הסוציולוגית, שעוסקת בחקר ההווה, מראה כיצד החילוניות מקבלת משמעות אחרת בתרבויות שונות, ובעיקר לעוגת לטענה העתידית על התחזקות החילוניות. היא מראה כיצד העולם כולו, והמרחב הציבורי בו בפרט, מלא כיום בדת. "חזרתה של הדת" מתבטאת בין היתר בתנועות ניו-אייג' חדשות; בהתחזקות הפונדמנטליזם הנוצרי (בארה"ב), המוסלמי (בארצות מוסלמיות ובאירופה) והיהודי (בישראל); בהתפשטות מהירה של זרמים נוצריים באפריקה ובדרום אמריקה; ועוד. ואל תשאלו איזה מלחמת עולם היתה בכיתה סביב אזכורים של דע"ש, הפנים של "מלחמת דת" שתופס הקונפליקט היהודי-פלסטיני, והמכתב של עופר וינטר. כל הכיתה צעקות. איזה כייף, שלוש אחרי הצהרים והם לא נרדמים לי מול העיניים.

וולטר בנימין. הדת כגמד מכוער

וולטר בנימין. הדת כגמד מכוער

הביקורת האפיסטמולוגית היא המורכבת ביותר, אבל גם המעניינת ביותר. היא מראה כיצד מושגים דתיים-נוצרים עומדים בבסיס החשיבה החילונית-כביכול. היא מראה, אם להשתמש במטפורה של ולטר בנימין, ש"הגמד הקטן של התיאולוגיה" (כלומר הדת) ממשיך להניע את החילוניות, כמו מריונטה על חוט. בנימין, אגב, מתאר את הגמד הזה כגמד מכוער. בעיניו, הדת היא מכוערת. אפשר להתווכח כמובן עם הטענה הזאת, ויש לכך סיבות טובות. אבל זה לפוסט אחר.

ה"חוטים" שקושרים את החילוניות לדת ומאפשרים לדת לנענע את החילוניות, הן הנחות היסוד הטמונות בבסיס החשיבה החילונית, אבל מבטאות למעשה, באופן שאיננו מודע למי שתשתמש בהן, חשיבה דתית. למשל, אומר לנו, קרל שמיט, הכוח המקסימלי של הריבון בא לידי ביטוי בהטלת חוקי חירום, שמבטלים את החוק המקובל. חוקים אלה משנים כביכול את "חוקי הטבע" של שגרת המציאות הדמוקרטית. אבל הרעיון של כוח שמסוגל לשנות את חוקי הטבע ברגע נתון, הוא הרי רעיון ה"נס האלוהי" – הרגע שבו אלוהים מבטל, משעה או משהה את חוקי הטבע לטובת תופעה "בלתי טבעית" שמשנה את המציאות. בעצם, אומר שמיט, החילוניות לקחה את הרעיון שיש אלוהים והלבישה אותו על הרעיון שיש ריבון, ואת הרעיון של נס אלוהי היא הלבישה על "חוקי חירום".

קרל שמיט. חוקי חירום כניסים

קרל שמיט. חוקי חירום כניסים

או תחשבו על הדמיון, שדנתי בו ביחס לוויכוח במכון הישראלי לדמקורטיה, בין המושג "השגחה אלוהית" למושג ה"חילוני" של "השגחה", כלומר השאלה האם וכמה השלטון צריך להשגיח על אזרחיו – על שתי המשמעויות של המושג, גם כמי שמטפל בהם וגם כמי שמשגיח על התנהגותם, מתגמל מעשים טובים ומעניש על מעשים רעים. או מושג "היד העלמה", המכוונת לכאורה את הכלכלה באמצעות כוח בלי נראה (ממש כמו אלוהים) של ביקוש והיצע. או "כריזמה", כלומר מישהו ש"קיבל מלמעלה" כישרון למנהיגות. בקיצור, העקרונות הדתיים נותרו בתוך החילוניות, מה שהופך את החילוניות והדתיות לא מנוגדות זו לזו, אלא מעורבבות זו בזו, היברידיות, משולבות (כי גם החילוניות התערבבה בדת, אבל זה לפוסט אחר).

ולכל מי שהפוסט הזה היה ארוך וכבד מדי בשבילו/ה ומודאג/ת מה מצב הסטודנטים, אספר שהקדשנו לחומרים האלו שלושה שיעורים, עם הרבה דיונים. בשיעור הבא לומדים על הרוחניות של העידן החדש בישראל.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הדתיות שמתחת לחילוניות

  1. רות ליאור הגיב:

    כל הכבוד, הגר! ההרצאה שלך, מעניינת ומרתקת ופותחת את הראש………טוב שאנחנו יכולות לעסוק בנושאים כל כך תיאורטים שכאלה, מבלי לרדת אל 'קטנות' המחשבה של היום יום המקצין מסביבנו…..תודה רבה!
    רותי ליאור

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s