רושפלד ואלוהים

על מאמר מצוין של רוחמה וייס

לא מפתיע שהאקדמיה לעברית החליטה לא לתרגם את המלה "פירגון" (מיידיש – פארגינען). זו פשוט לא מלה שימושית במיוחד בתרבות ה"לא לצאת פרייר" שלנו (ועוד תרומה יידישאית מרשימה לשפה העברית-ישראלית).

אבל אני חייבת לפרגן (טוב לא חייבת, רוצה) לטור המצוין של פרופ' רוחמה וייס, שהתפרסם ב-Y-net יהדות. בדרך כלל אני לא חובבת של טרנד "פרשת השבוע", אבל הנה מאמר שמראה איך אפשר וצריך לעשות חיבור של פמיניזם ותיאולוגיה בכאן ובעכשיו של התרבות היהודית בישראל. כיוון שהטור הוא ארוך, לא אביא כאן את כולו. אבל הנה ההילייטס, בעריכה קלה:

שמרי נפשך מגברים שחושבים שהם אלוהים

רוחמה וייס

רוחמה וייס

"הבת שלי ואני אוהבות לבשל. זו היא סיבה טובה לצפייה בצוותא ב"מאסטר שף", הסדרה שעונתה החמישית הסתיימה השבוע. באחד מפרקי הסיום, ברגע שנתקע בגרון (ומוּחזר בלי סוף בקדימונים), צרח יונתן רושפלד על אחת המשתתפות ששמה למא. אז התרחש טקס שכלליו ידועים מראש: למא פרצה בבכי ויצאה מהסט, ומיכל, בתפקיד האשה המפייסת, הלכה לנחמה ולהשיבה. דברי השידול של מיכל כמו נלקחו מספר הדרכה מיזוגני לגברים מכים: 'אל תיפגעי', המליצה-הורְתה מיכל. 'הוא צועק עלייך כיוון שהוא מעריך אותך'. תם הטקס – המתמודדת ניגבה את הדמעות ושבה למקומה.

"שני, ילדה יקרה ובשלנית מהוללת שלי, אני אמשיך להקשיב איתך בעניין להמלצות הקולינאריות של מיכל, אבל אנא היזהרי כמו מאש מהמלצתה זו בענייני גברים תוקפנים (וגם מהמלצותיהם שבשתיקה של חבריה לצוות). אינספור פעמים הסבירו גברים אלימים לנשותיהם, שהם תוקפים אותן כיוון שהם אוהבים אותן. אינספור פעמים נשים משתפות פעולה רצו אחר חברותיהן הסובלות, ושכנעו אותן לחזור אל הגבר האלים, בטענה המבהילה שאלימותו היא אות לאהבתו. הלוואי שלא עוד.

"מערכת היחסים בין אלוהים לעמו משולה במקורותינו לעיתים ליחסים שבין אב לבנו, ובמקרים אחרים ליחסים שבין גבר לאשתו. פרשת השבוע,'כי תבוא', מציעה בלשון ציורית רשת של איומים בעונשים שיבואו עלינו אם לא נשמע בקול אבינו-בעלנו (דברים כ"ח, ט"ו; כ"ו): 'וְהָיָה אִם לא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ… וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד'.

"הקשר בין אלוהים לעמו מוצג בפרשה כקשר המיטלטל בין אהבה קיצונית לאלימות קיצונית. אלוהים הוא אב-גבר המרעיף מתנות ומרעיף עונשים (דברים כ"ח, ס"ג): 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם'.

"אבל אם נקשיב למישנה החברתית של מיכל אנסקי, נטעה לחשוב שזו מערכת יחסים בריאה, שהרי (משלי ג', י"ב): 'אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה'.

"מערכת היחסים עם האל המוצגת בפרשה, איננה בשום אופן מערכת היחסים שלי עם אלוהיי, ולא הייתי רוצה להמליץ עליה לילדיי; לא ביחסיהם עם אלוהים ולא ביחסיהם עם בני אדם. התורה מצווה עלינו: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה", ובכך היא קושרת בין אהבת הרֵע לאהבת האל. בשתיהן צריכה לשרור אותה אווירה ואותה מוטיבציה".

עד כאן וייס. ואני מצטרפת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s