שיעור מולדת

מארק שאגאל. מעל ויטבסק (1914).

מארק שאגאל. מעל ויטבסק (1914). היהודי הנודד

הרהורים על דת, מדינה והקשר הגורדי בין חדש לישן. לרגל ראש השנה

בספר נוילנד (מגרמנית: ארץ חדשה) מספר אשכול נבו את סיפורו של מני פלד, ישראלי (גבר, יהודי, אשכנזי, מעמד ביניים – כל החבילה) פגוע הלם קרב, המקים חווה בארגנטינה, באזור חוות הירש. החוות האלה הן שרידים אחרונים לתכניתו של הברון היהודי מוריס הירש בשלהי המאה ה-19 לקנות בארגנטינה, כפי שהוא הגדיר זאת, "ארץ שלמה, שבה מצויים כל התנאים הרצויים ואשר בה יהפכו המתיישבים (היהודים) לבעלים ללא עוררין… שתאפשר את הקמתה של מין מדינה יהודית אוטונומית, ושבה יהיו אחינו לדת מוגנים אחת ולתמיד מההתקפות האנטישמיות… ידובר בהקמת ממשלה יהודית בארץ אשר יקנו אותה פחות או יותר בשלמותה".

עמוד השער של המהדורה הראשונה. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה). תצלום: מתוך ויקיפדיה

עמוד השער של המהדורה הראשונה של אלטנוילנד בגרמנית. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה). תצלום: מתוך ויקיפדיה

נבו מתכתב כמובן עם אלטנוילנד (מגרמנית: ארץ חדשה-ישנה), ספרו של הרצל, שבו הציג את חזונו למדינה יהודית בארץ ישראל. אבל חוות נוילנד של נבו מוותרת על "הישן", על ארץ ישראל. היא מציירת את המדינה היהודית בארץ ישראל, את מדינת ישראל, ככישלון, כטרגדיה. המציאות היא שיקוף של שברון חלומו של הרצל. הארץ הישנה בגדה. החווה, "הארץ החדשה" – המבוססת על עקרונות של שוויון (בערך, כי בכל זאת עומד בראשה הגבר עם החבילה), אי אלימות, נתינה ונאורות – היא מה שמדינת ישראל היתה, או מה שהיתה צריכה להיות. והיא הפוכה ממה שישראל כיום.

הספר לא חף מהנהי המוכר של "לקחו לי, עשו לי" של האליטה הישראלית הישנה (מי אמר קופסה שחורה ולא קיבל?), זו של מי שהסוציולוג ברוך קימרלינג כינה האחסו"ל – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי-ציוני. (קימברלינג  שוכח באופן אלגנטי בניתוח שלו את כל מרכיב המגדר. הוא גם שוכח להדגיש, שהמאפיין הראשון של האחסו"ל זה שהוא יהודי, נקודה מרכזית כשמבקשים לנתח את הסוציולוגיה של מדינת ישראל. וכמובן, האידיאולוגיה הסוציאליסטית כבר לא מהווה מרכיב מרכזי של האחסו"לים של 2015, אבל הכוונה ברורה).

אבל לא על הנהי אני רוצה לדבר, אלא על היהודי הנודד. לאורך מסע החיפושים שמתנהל בספר, זה שסופו בארץ החדשה, האידיאלית, הנמצאת הרחק מעבר לגבולותיה הפיזיים והמנטאליים של מדינת ישראל הממשית, אנו שבים ונפגשים בציור מסתורי של היהודי הנודד. זה היהודי שאין לו מקום, המופיע והנעלם באופן מוזר, הנמצא בכל מקום ובשום מקום. זו שאין לו מולדת, אין לו ארץ, אין לו מדינה (זולת, אולי, בציורי שאגאל). אין לו "ישראל".

הרצל. היה מוכן להסתפק באוגנדה

הרצל. היה מוכן להסתפק באוגנדה

כמו הירש, גם מני פלד מעמיד את הצורך למצוא "ארץ" ליהודי הנודד בראש מעיניו. אם הבחירה היא בין "ארץ חדשה" ל"ארץ ישנה", אם האיחוד האלטנוילנדי איננו אפשרי – ההעדפה היא על הנוי ולא על האלט, על החדש במקום על הישן. ולמעשה, היסטורית זו היתה גם הבחירה של הרצל: רק שנה לאחר פרסום אלטנוילנד (1902), לאחר שהגיע למסקנה כי אין אפשרות מעשית להקים את מדינת היהודית בארץ ישראל (שהיתה אז תחת שלטון הטורקים), הוא העלה בקונגרס הציוני השישי (1903), את תוכנית אוגנדה, לפיה תוקם מדינה יהודית באזור הנמצא כיום בשליטת קניה והוחזק אז תחת השלטון הבריטי.

כריכת הספר נוילנד, בהוצאת זמורה-ביתן. תצלום: מתוך ויקיפדיה

כריכת הספר נוילנד, בהוצאת זמורה-ביתן. תצלום: מתוך ויקיפדיה

כישלונה של תכנית אוגנדה של הרצל (כמו גם תוכניתו של הברון הירש) לימדה כי לא ניתן לגייס את המוני בית ישראל לרעיון של הקמת מדינה לעם היהודי במנותק ממחוז הגעגועים הפיזי של ארץ ישראל. רובו הגדול של העם היהודי רצה מדינה יהודית בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר. בלי "ארץ ישנה" לא נמצאה היכולת להתגייס לפעולת הקמת ה"ארץ החדשה".

את החיבור בין העם היהודי למרחב הטריטוריאלי הספציפי של ארץ ישראל מספקת הדת היהודית. היא הנימוק, ההצדקה, הבסיס לתביעה. היא הראיה לחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל. התנועה הציונית החילונית לא יכולה היתה, אם כן, לנתק את עצמה מהדת, גם לו רצתה בכך. היא היתה חייבת להישען עליה כדי להצליח לגייס את העם היהודי לשורותיה. והנה לכם הקשר הגורדי שבין "מדינת ישראל" ל"דת ישראל".

ולמה נזכרתי בכל זה עכשיו? כי הדילמה הגדולה של החילונים היהודים בישראל בכלל, ושל האמינים מביניהם בפרט, היא איך לנהל את הקשר הגורדי הזה באופן ההולם את הערכים והכרעות החיים שלהם. וראש השנה, המסמן סיום והתחלה, ישן וחדש, הוא זמן מצוין לחשוב על זה ולדבר על זה. ויש הרבה מה להגיד. רק שלנוכח הפרעת הקשב הקולקטיבית שלנו, כבר אמרתי יותר מדי לפעם אחת. אז זו החלטתי לשנה החדשה, בתקווה שאעמוד בה: להמשיך לכתוב על זה. והלוואי שלא אאלץ לכתוב הרבה פוסטים כמו זה, שכולל רק איזכורים של גברים ויצירתם.

שנה טובה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s