כל השפע הזה

פוסט אורחת: "שיטת ימימה"*, או "חשיבה הכרתית", היא שיטה פסיכולוגית-קבלית-אמונית שמדברת לחילונים-מאמינים רבים. אסנת שלמון* מספרת מהי השיטה בשבילה.

טוב לי! טוב לי עם עצמי, עם ילדיי. טוב לי עם בן זוגי, עם סביבתי.

אוסנת שלמון. בחירה בטוב

אוסנת שלמון. בחירה בטוב

וזה לא שאין בחיי יום מבאס כזה או אחר, מפגשים אנושיים שמורידים אותי, או סתם מן בוקר כזה שמתעורר לפני ומציע לי מצב רוח קצת מלנכולי וירוד. יש, אבל זה לא קשור. כי העובדה היא שיש שפע בחיי, שפע שמקיף אותי בכל רגע ורגע: החל מהשמש, שלא משנה איך הלכתי לישון בלילה, היא כל בוקר זורחת מחדש, שולחת קרניים – שמחממות מעט ומאירות הרבה – אל תוך חיי ולבי. וכהמשך ישיר – עונות השנה המתחלפות, שכל אחת מביאה עמה כוח, חיות והתחדשות. בין טיפות הגשם שנותנות לנו מים, דרך פריחת האביב המרהיבה והמעוררת לעשייה, להתחדשות, להתגנדרות – הטבע במלוא תפארתו והדרו. ואני רואה כל זאת. אני מתבוננת ומסתכלת ובוחנת את העלה החדש שהנץ, את הניצן שזקף מעט את ראשו – והכל הכל מתנהל בסדר מופתי וניתן לי בחינם. בלי תמורה, בלי לבקש דבר – רק ליהנות מכל השפע הזה.

וזה ממשיך כמובן לרשימה ארוכה ומופלאה של כל היש בחיי: קורת הגג שמעל ראשי והבית שנותן לי ביטחון, שקט, עוגן. אנשים יקרים, אהובים, נפלאים, שמלווים אותי במסע חיי. ומזון. ובריאות. ואפשרות לבחור. ויותר מכל, בראש הרשימה – יש לי את עצמי!

וכל זה התחדד והתבהר לי בזכות שיטת ימימה. הגעתי לשם מתוך סקרנות ועניין. לא חוויתי משבר מטלטל, לא הגעתי לצומת וחיפשתי תשובות, לא חיפשתי קסם, לא חיפשתי הבטחה. זה היה ניצוץ קטן בתוכי, רצון קטן ופנימי, שהקשבתי לו – רצון להיטיב עם עצמי.

כלומדת ימימה למדתי לראות את הטוב ואת ההפוך. את האור והמיטיב, מול העומס המוריד. לא אכתוב בשפת ימימה, שהיא מעין שפת קודש ולעתים קשה להבנה, בעיקר בתחילת הלימוד. אומר רק זאת – למדתי לקבל את עצמי על כל חלקיי. את הימים הנפלאים כמו גם את הפחות טובים. למדתי לקבל את תנועת החיים הטבעית, הזורמת, כמו גלי הים – ולמדתי, עם כלים הכרתיים שאותם רכשתי ולמדתי – להפוך את גלי הים הסוערים לשקטים יותר, רגועים יותר.

ימימה אביטל. מתוך האתר הרשמי של לימודי ימימה

ימימה אביטל. מתוך האתר הרשמי של לימודי ימימה

לא עוד דרמות גדולות, לא עוד היעלבויות וכעסים שנמשכים לאורך שעות וימים אלא – מתוך למידה מעמיקה והבנה מהותית – הבנה שמה ששירת אותי כילדה כבר אינו נחוץ עבורי. אני אינני הילדה הקטנה מול אימה או סביבתה. היום אני הלומדת, בוגרת, קרובה לעצמי, רוצה להיטיב עם עצמי, ומתוך המקום הזה אני בוחרת איך להגיב, באילו מילים להשתמש, מתי לשתוק, מתי לענות. שוב אינני הילדה, אני הלומדת! ככזו אני מבינה שיש לי מקום משלי בעולם הזה, מקום שנולדתי עמו, והמקום הזה אינו תלוי במשפחה שבניתי, או בהכנסה שהשגתי, או בדרך שבה שהחברה תופסת אותי. יש לי מקום, מקום אישי.

כתלמידת ימימה אני לומדת שככל שאהיה קשובה לעצמי באמת, קשובה לנימיו הדקים של הלב, כפי שמגדירה זאת ימימה, כך אהיה קרובה לעצמי ואתן לעצמי את התשובה המדויקת לליבי. כי, בסופו של דבר, האדם היחיד בעולם הזה, והדבר היחיד בעולם הזה, שיכול וצריך וראוי לעשות לי טוב – זו רק אני עצמי בעצמי. לא בעל שאולי יש איזה ציפייה שיעשה עבורי, לא קניות שלרגע עושות לי טוב אך מיד עולה שוב צורך, לא אוכל שנותן נחמה לרגע אך אינו ממלא את החסר.

וכלומדת ימימה אני מבינה ומיישמת. הלימוד הוא רוחני במהותו אך אינו מרוחק ובלתי נגיש. להיפך. הוא מכוון אותי לעשייה יומיומית, מעשית, על קרקע המציאות. לבחירות שאני עושה. לפרשנויות שאני נותנת. בכל מפגש שלי עם אחד מילדיי, בכל ויכוח או חוסר הסכמה עם הבעל או הסביבה, בכל הצטדקות או הפרזה – הלומדת נוכחת, קשובה, מזהה, ובוחרת לפעול מתוך הבנה שהתשובה נמצאת רק בתוכה.

הרצון שלי, שלך, של כל אחת מאתנו – שיהיה לנו טוב! שנדע לבחור בטוב! שנוקיר ונהנה ונודה על השפע שניתן לנו בחיינו הנפלאים האלה שניתנו לנו במתנה.

——–

*"שיטת ימימה", או "חשיבה הכרתית" היא שיטה פסיכולוגית-קבלית, שנוצרה בידי ימימה אביטל (1929-1999), שהייתה מורה רוחנית ומיסטיקנית. למרות שימימה עצמה היתה אורתודוקסית, והשיטה שלה היא אמונית מאוד, היא איננה כוללת שמירת מצוות. אפשר לראות בשיטה, שמלומדת היום בידיה תלמידות ותלמידים של ימימה, תנועה של חסידות-נשית עכשווית. היא נשית משום שנוצרה בידי אישה, משום שרוב מתרגליה הן מתרגלות, וגם כי יש דמיון בינה ובין תורות פמיניסטיות-אמוניות מסוימות.

*אסנת שלמון, שמגדירה את עצמה "חילונית שמאמינה בטוב", היא חברת קיבוץ מעברות, מנחת סדנאות הורים ומלווה ילדים בעלי לקויות למידה ובעיות קשב.

*חילונים-מאמינים נוספים שמעוניינים לפרסם פוסט-אורח/ת על אמונתם בבלוג זה מוזמנים ליצור קשר עם הגר להב במייל hagarla@012.net.il

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

הדתיות שמתחת לחילוניות

עומדת נגד הלוח: סדרת פוסטים על הוראת חילוניות-אמונית

              פרק ראשון: תיזת החילון ופוסט-חילוניות

השנה התחלתי ללמד בחוג לבי-איי רב-תחומי במכללת ספיר קורס על "רוחניות במרחבים חילוניים". יצאה כיתה מרתקת – כ-45 סטודנטים, בערך שני שליש נשים ושליש גברים, שני שליש יהודים ושליש בדואים; שמונה בדואיות – שמחה גדולה.

מבין היהודים יש (לפני הגדרה עצמית של הסטודנטים) דתייה אחת, רוב מוחלט של מסורתיים ורק שלושה-ארבעה סטודנטים/יות המגדרים עצמם חילונים. "אצלנו כולם דתיים", הסביר לי סטודנט בדואי כששאלתי את המוסלמים איך הם מגדירים את עצמם על הרצף דתי-חילוני. כל האחרים הסכימו. הוא הוסיף שהוא לא מתפלל, שותה אלכוהול ולא צם ברמדאן, אבל זה לא מפריע להגדרה העצמית שלו כדתי. הנשים, לעומת זאת, העידו על שמירה רבה הרבה יותר של מצוות הקוראן. הא, כן, בכיתה אין אפילו אתאיסט אחד. כולם, מכל המגזרים, מאמינים בקיום אלוהים (איזה אלוהים? לזה עוד לא הגענו).

בקיצור, התגשמו להן שעתיים מרתקות בשבוע, שבהן אנחנו לומדים להסתכל על היחסים בין אמונה, חילוניות ודתיות באופן מורכב, ולא רק מהפן היהודי. אז מהיום סדרה חדשה, שתספר מדי פעם על הקורס ותביא גם חומרי לימוד.

עמנואל קאנט. הנאורות כיציאת האנושות מילדות לבגרות

עמנואל קאנט. הנאורות כיציאת האנושות מילדות לבגרות

התחלנו את השנה בללמוד על תיזת החילון. התיזה, שמוסברת בהרחבה גדולה יותר במאמרים אקדמיים שלי, התפתחה במערב במאות ה-18-20. היא טוענת כי כחלק מתהליך המודרניזציה, העולם הולך ומתחלן. בהיסטוריה האירופאית מתבטא התהליך הזה ביציאה מ"חשכת ימי הביניים" הדתיים ל"נאורות" החילונית. אם להשתמש בניסוחיו של עמנואל קאנט, הנאורות היא תהליך של התבגרות אנושית, שבו "האדם" (שמבוטא כמובן בלשון זכר         כ-man) יוצא ממצבו של ילד, הזקוק להנחיה קבועה מ"אביו שבשמים", למצב ההומניסטי, שבו הוא (ולא אלוהים) עומד במרכז "הבריאה" וקובע את המוסר וההתנהגות שלו.

כיוון שתיזת החילון נוצרה ופותחה במערב הפרוטסטנטי, ההבנה של "דת" כאן היא בעיקר כ"אמונה". המרכיבים הפרקטיים של הדת כמעט ולא נלקחים בחשבון, אלא מודגש המרכיב האמוני (שאותה מדגישה הפרוטסטנטית הרבה יותר מאשר היהדות, האיסלאם, ואפילו הקתוליות). כך מזוהה, גם אם באופן בלתי מוצהר, החילוניות עם אתיאיזם. כיוון שהתיזה איננה מודעת להנחות התיאולוגיות העומדות בבסיסה (היותה ביטוי "חילוני" של תפיסת עולם פרוטסטנטית), היא מניחה שמה שהיא מבינה כחילוניות היא ה-חילוניות, ב-ה' הידיעה. במלים אחרות, היא מניחה כי חילוניות נראית בדיוק אותו הדבר בכל מקום. החילוניות היא אוניברסלית, כללית, בעוד הדתות הן פרטיקולריות, שונות זו מזו.

צריך לשים לב כי התיזה לא רק מציעה תיאור היסטורי של המאורעות (שמוצג כאילו הוא התיאור היחיד האפשרי), אלא גם מפעילה כאן שיפוט ערכי, לפיו הדת והחילוניות הן הפוכות זו לזו ומוציאות זו את זו (כלומר שאפשר להיות או דתי או חילוני). התיזה גם טוענת שבחילוניות (או לפחות במרחב הציבורי שאמור להיות חילוני) אין מקום לאלוהים. ועוד טוענת תיזת החילון כי הדת טובה יותר מהחילוניות, "בוגרת" יותר. התיזה גם מבקשת לחזות את העתיד, וטוענת כי החילוניות תלך ותגבר ככל שהעולם כולו (ולא רק המערב) יהפוך ל"מודרני".

ביקורת על תיזת החילון

ההתנגדויות לתיזת החילון מכונסות לרוב תחת השם הכללי הגישה הפוסט-חילונית. גישה זו, שהיא התחום התיאורטי שבתוכו אני עובדת, טוענת כי תיזת החילון היא פשטנית. במקומה היא מציעה התבוננות מורכבת יותר על היחסים בין דת לחילוניות. אפשר לחלק את הביקורת של הגישה הפוסט-חילונית על תיזת החילון לשלושה חלקים מרכזיים – ביקורת היסטורית, ביקורת סוציולוגית וביקורת אפיסטמולוגית (זאת של תורת ההכרה, כלומר השאלה אין אנו יודעים את מה שאנו יודעים?).

קתולים ופרוטסטנטים בארה"ב המעידים כי הדת חשובה בחייהם. בניגוד לצפי של תיזת החילון - עלייה בחשיבות הדת בחייהם של פרוטסטנטים. מקור: מכון הסקרים PEW

קתולים ופרוטסטנטים אמריקאים בעלי זהות דתית חזקה. בניגוד לצפי של תיזת החילון – עלייה בחשיבות הדת בקרב פרוטסטנטים. מקור: מכון הסקרים PEW

הביקורת ההיסטורית מראה במחקרים שונים כיצד אירופה של ימי הביניים לא היתה דתית כפי שנדמה לנו מההיסטוריוגרפיה (כתיבת ההיסטוריה) המקובלת, ולמעשה היו בה מרכיבים חילוניים רבים. כלומר, החילוניות היא לא רק תופעה מודרנית. הביקורת הסוציולוגית, שעוסקת בחקר ההווה, מראה כיצד החילוניות מקבלת משמעות אחרת בתרבויות שונות, ובעיקר לעוגת לטענה העתידית על התחזקות החילוניות. היא מראה כיצד העולם כולו, והמרחב הציבורי בו בפרט, מלא כיום בדת. "חזרתה של הדת" מתבטאת בין היתר בתנועות ניו-אייג' חדשות; בהתחזקות הפונדמנטליזם הנוצרי (בארה"ב), המוסלמי (בארצות מוסלמיות ובאירופה) והיהודי (בישראל); בהתפשטות מהירה של זרמים נוצריים באפריקה ובדרום אמריקה; ועוד. ואל תשאלו איזה מלחמת עולם היתה בכיתה סביב אזכורים של דע"ש, הפנים של "מלחמת דת" שתופס הקונפליקט היהודי-פלסטיני, והמכתב של עופר וינטר. כל הכיתה צעקות. איזה כייף, שלוש אחרי הצהרים והם לא נרדמים לי מול העיניים.

וולטר בנימין. הדת כגמד מכוער

וולטר בנימין. הדת כגמד מכוער

הביקורת האפיסטמולוגית היא המורכבת ביותר, אבל גם המעניינת ביותר. היא מראה כיצד מושגים דתיים-נוצרים עומדים בבסיס החשיבה החילונית-כביכול. היא מראה, אם להשתמש במטפורה של ולטר בנימין, ש"הגמד הקטן של התיאולוגיה" (כלומר הדת) ממשיך להניע את החילוניות, כמו מריונטה על חוט. בנימין, אגב, מתאר את הגמד הזה כגמד מכוער. בעיניו, הדת היא מכוערת. אפשר להתווכח כמובן עם הטענה הזאת, ויש לכך סיבות טובות. אבל זה לפוסט אחר.

ה"חוטים" שקושרים את החילוניות לדת ומאפשרים לדת לנענע את החילוניות, הן הנחות היסוד הטמונות בבסיס החשיבה החילונית, אבל מבטאות למעשה, באופן שאיננו מודע למי שתשתמש בהן, חשיבה דתית. למשל, אומר לנו, קרל שמיט, הכוח המקסימלי של הריבון בא לידי ביטוי בהטלת חוקי חירום, שמבטלים את החוק המקובל. חוקים אלה משנים כביכול את "חוקי הטבע" של שגרת המציאות הדמוקרטית. אבל הרעיון של כוח שמסוגל לשנות את חוקי הטבע ברגע נתון, הוא הרי רעיון ה"נס האלוהי" – הרגע שבו אלוהים מבטל, משעה או משהה את חוקי הטבע לטובת תופעה "בלתי טבעית" שמשנה את המציאות. בעצם, אומר שמיט, החילוניות לקחה את הרעיון שיש אלוהים והלבישה אותו על הרעיון שיש ריבון, ואת הרעיון של נס אלוהי היא הלבישה על "חוקי חירום".

קרל שמיט. חוקי חירום כניסים

קרל שמיט. חוקי חירום כניסים

או תחשבו על הדמיון, שדנתי בו ביחס לוויכוח במכון הישראלי לדמקורטיה, בין המושג "השגחה אלוהית" למושג ה"חילוני" של "השגחה", כלומר השאלה האם וכמה השלטון צריך להשגיח על אזרחיו – על שתי המשמעויות של המושג, גם כמי שמטפל בהם וגם כמי שמשגיח על התנהגותם, מתגמל מעשים טובים ומעניש על מעשים רעים. או מושג "היד העלמה", המכוונת לכאורה את הכלכלה באמצעות כוח בלי נראה (ממש כמו אלוהים) של ביקוש והיצע. או "כריזמה", כלומר מישהו ש"קיבל מלמעלה" כישרון למנהיגות. בקיצור, העקרונות הדתיים נותרו בתוך החילוניות, מה שהופך את החילוניות והדתיות לא מנוגדות זו לזו, אלא מעורבבות זו בזו, היברידיות, משולבות (כי גם החילוניות התערבבה בדת, אבל זה לפוסט אחר).

ולכל מי שהפוסט הזה היה ארוך וכבד מדי בשבילו/ה ומודאג/ת מה מצב הסטודנטים, אספר שהקדשנו לחומרים האלו שלושה שיעורים, עם הרבה דיונים. בשיעור הבא לומדים על הרוחניות של העידן החדש בישראל.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

השראה

יש תקופות כאלה, כשההשראה פשוט נעלמת. הראש והלב כמו מתרוקנים. למה להתייחס? על מה לכתוב? איזה רעיון להעביר? איך? נאדה, כלום. שבוע זה קרה לי. אבל הבטחתי לעצמי שבבלוג הזה יתפרסם לפחות פוסט אחד בשבוע. אז הלכתי לחפש השראה בראיונות על נשים חילוניות מאמינות שראיינתי לספר שלי. שלפתי משם את הפסקאות הבאות של דני (שם בדוי) עיתונאית בת 58 מתל אביב. נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת:

חילונית-דתית. תמונת אילוסטרציה

חילונית-דתית. תמונת אילוסטרציה

"החילוניות שלי היא דתית, ומרכז חוט השדרה שלה היא אמונה, או ניסיון לאמונה, או היאחזות נואשת בצורך באמונה בטוב. חשוב לי להדגיש שחילונית-דתייה זה לא מושג שנולדתי איתו. זה מושג שנבחר, זה מושג שאני עובדת בשבילו בפרך מהבוקר עד הלילה. כלומר, זה מושג שצריך להשקות אותו כל בוקר מחדש כדי שהוא יתקיים.

כי בחוויה שלי, לחיות את החיים זה על סף הבלתי אפשרי. זאת אומרת, ההתמודדות עם כאב, עם כישלון, עם הדאגה לילדים, עם פרידה מאנשים אהובים, עם המלחמה האינסופית להשיג משהו, עם הייאוש, עם המאבקים, עם הארעיות והשבירות של החיים. לי אין יכולת לראות את כל זה ועדיין להיות בבנאליה של החיים.

חוסר הכישרון שלי לחיות את החיים באוטומציה מאושרת, וסוג הייאוש העמוק שאני מחזיקה בתוכי, מכריחים אותי כל בוקר למתוח סולם חבלים של אמונה כדי לצאת מהחדר האטום אל אוויר העולם. כדי להיות מסוגלת לחיות בכאב, אני צריכה לייצר טוב. אני צריכה לייצר בועות חמצן של אמונה, שבכל זאת יש תקווה למשהו אחר, למשהו טוב. אמונה היא תקווה. מולה יש ייאוש באותו גודל. ואלה שני כוחות שצריך בכל בוקר להתבונן בהם מחדש ולבחור מחדש – בייאוש הגדול או באמונה. לבחור בטוב כל בוקר מחדש. זאת עבודה יומית. עבודת אמונה יומית. האמונה מאפשרת לחיות, ובמובן הזה היא מצילת חיים בשבילי. והיא נותנת לי גם את היכולת להיות שמחה לפעמים".

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ההבדל הוא באלוהים

סיפורה של הגר המקראית הוא לא רק מטפורה לזרות ולחולשה. עבור חילונים מאמינים הוא יכול להוות משל על האופן שבו עיצוב אישי של "מראה" האלוהות מאפשר למצוא כוחות גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. 

אני מודה: העיסוק החילוני ב"פרשות השבוע" לא ממש אהוב עלי. גם אלה המבקשים להכניס באמצעותן דיון על נושאים אקטואליים נוטים על פי רוב לשמר בפרשנויותיהם איזה ניחוח של אישידקייט (יהודיות) אורתודוקסי מתנחמד שדי מוציא אותי מהכלים. אבל פרשות השבוע שנקראו בשתי השבתות האחרונות – "לך לך" ו"וירא", המספרות על חיי אברהם ושרה  – הן הזדמנות לדבר על אחת הדמויות ה"חילוניות מאמינות" המקסימות ביותר במקרא – הגר.

שרה נותנת את הגר לאברהם. מתיאס סטום, 1638

שרה מוסרת את הגר לאברהם. מתיאס סטום, 1638

הגר מופיעה לראשונה בבראשית ט"ז, א': "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר". הסופר המקראי, הידוע בקמצנותו הלשונית, יוצא מגדרו כדי להדגיש את זרותה – היא גם אישה, גם שפחה, גם זרה. אפילו שמה – ה-גֶר – מעיד על היותה ה"אחרת" האולטימטיבית; מטאפורה לזרות.

שרה לא מצליחה ללדת, ועל כן מוסרת את הגר לאברהם במטרה שתהרה ותלד לו בן. משהרתה הגר, מרגישה שרה שהשפחה מתנשאת ומזלזלת בה, ולכן היא מענה אותה. הגר לא עומדת בייסורים, ונמלטת אל המדבר. היא מוצאת מקור מים, ושם, על המעין, היא פוגשת את מלאך האלוהים, שמשכנע אותה לסוב על עקבותיה ולשוב אל בית אברהם. הגר משתכנעת, חוזרת, ויולדת בן  – ישמעאל.

ארבעה פרקים ו-13 שנה מאוחר יותר, אחרי לידת יצחק, מודאגת שרה מהילד, ורואה בו מקור לחשש כי בנה יאלץ לחלוק את ירושתו עם בן השפחה. היא משכנעת את אברהם לגרש את הגר וישמעאל. השניים תועים במדבר עד כלות המים והכוחות. אבל אז שומע אלוהים את בכייה, ומלאך אלוהי מדבר אליה, מעודד את נפשה ומביא אותה אל מקור מים. בניגוד לכל הסיכויים היא והילד שורדים. הסוף הטוב: הגר מגדלת את בנה יחידה במדבר ובחסות האלוהים הופך הנער לגוי גדול.

זה הפשט. ועכשיו לדרש:

הגר פוגשת את מלאך האלוהים פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיא בורחת מעינויי שרה. היא לבד, בהריון, במדבר, מרחב שהוא סמל לגלות המוחלטת ולקושי הישרדותי. לכאורה, אין בה אלא חולשה. למעשה, היא מצויה ברגע של עוצמה בחייה: היא החליטה וביצעה; בחרה לשים סוף לעינוייה וברחה אל המדבר, שם מצאה מעיין מים חיים. בנקודה הזו בדיוק מפסיקה הגר להיות אובייקט, כלי בידיהם של אברהם ושרה – אלה שמשתמשים בלי בושה בגוף שלה כרחם וככלי עבודה, חסרי כל יחס לרגשותיה, שמענים אותה ובסופו של דבר אף מגרשים אותה. היא הופכת להיות סובייקט, אישה בזכות עצמה, אישה עושה. היא הופכת עצמאית, יוזמת, אנושית, ממשית. היא יוצאת מהגלות הפנימית שלה (היותה חפץ-אנושי) אל הגלות החיצונית של המדבר, ושם – במקום שיהפוך להיות ביתה – היא חוזרת אל עצמה, חוזרת מהגלות הפנימית, הופכת ל"אני", לעצמי.

גירוש הגר וישמעאל. תחריט: גוסטב דורה, 1866

גירוש הגר וישמעאל. גוסטב דורה, 1866

ברגע הזה הגר נותנת שם לאלוהים – אֵל רֳאִי. אל מול ה' רועי של תהילים, היא מציגה את ה' רואי. זו אלוהות אחרת: לא אלוהים שהוא רועה, מנהיג, מצווה, קובע דרך, אלא אלוהים שהוא רואה ונראה. ואולי נכון יותר לומר, אלוהים שהיא רוֹאָה ונראית, כי יש משהו נשי מאוד באלוהים של הגר, אלוהים שהקשר בינה לבין מאמינתה הוא קשר של ראיה הדדית. על המעיין, באותו הרגע, גם הגר וגם אלוהים רואות ונראות. "רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי", הגר אומרת. ועל כן נקרא שם המעיין "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (ט"ז: י"ד), שכן אלוהים שהיא רואה ונראית היא אלוהים חיה, אלוהים שבחיים, אלוהים שבחיוּת.

שנים מאוחר יותר, הגר מגורשת. הפעם לא היא העושה; עשו לה. היא כבר לא לבד, יש איתה ילד שהיא אחראית לחייו ולשלומו. היא מיתעתעת, אבודה במדבר, לא מוצאת מים. כוח העבר שלה, זה שאפשר לה בבריחתה אז למצוא מים בקלות, כמו אבד. חול המדבר חודר לנשמתה. היא מבצעת את החטא שממנו נמלטה בעבר – חטא הייאוש, הכניעה לנסיבות, לקושי, למוות. היא עוזבת את ישמעאל מתחת לשיח, ומתרחקת ממנו. במקום להיות אתו, ולו רק כדי למות ביחד, היא נוטשת, מתרחקת. ואז היא בוכה. זהו הבכי הראשון בתנ"ך, בכי איום ונואש.

אך אז מתרחשת ההתערבות האלוהית. מלאך האלוהים דוחק בהגר לעשות – קחי אחריות, הוא אומר לה, הפכי שוב מזו שנעשה לה לזאת שעושה, שפועלת: "קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ" (כ"א: י"ח). מול אלוהים הרואה אותה, אלוהים שהיא קראה לה בשם, נפקחות עיניה של הגר, ומשהיא חוזרת לראות, היא מוצאת מים. שוב היא הופכת מאובייקט לסובייקט, מנעשית לעושה, ממיובשת למורווית. היא משקה את ישמעאל, ושם, במדבר, היא מגדלת אותו ואף לוקחת לו אישה מבנות עמה, ממולדתה, מארץ מצרים.

הגר והמלאכ(ית). גיאורג טטרסקו, 1870

הגר והמלאכ(ית). גיאורג טטרסקו, 1870

כשבוחנים את הסיפור המופלא של הגר אפשר לזהות בו תמונת מראה נבואית לסיפורו של עם ישראל. היא, השפחה המצרית, יוצאת מכנען אל המדבר כדי להשתחרר, לצאת מעבדות לחירות. שנים אחר כך, הם, העבדים הכנענים, יצאו בכיוון ההפוך – ממצרים אל המדבר – לאותה מטרה בדיוק. מולדתה היא גלותם, גלותה היא מולדתם. גם היא וגם הם ימצאו במדבר מים באופן פלאי; גם היא וגם הם ייפגשו שם עם האל ויעצבו בדמותם את מראה האלוהות; גם היא וגם הם הופכים גוי גדול.

ההבדל הוא באלוהים.

בני ישראל יעצבו את אלוהי הברקים, הרעמים והענן שבראש ההר, אלוהים שמצווה ופוקד, אלוהים שופט ומאיים. בנדודיהם הם יצרו את האדון (אדוני), מלך מלכי המלכים, שופט החיים והמוות, אלוהי צבאות ומערכות, וגם את אבינו שבשמיים, של הדתות המונותיאיסטיות המסורתיות. זה אלוהים, שגם אם בתיאוריה הוא אמור להיות נשגב מכל דמות אדם, הוא אלוהים זכר. אלוהיהם של גברים. אלוהים של הנביא, האפיפיור, הרבי, הכומר, הקאדי, הכהן והלוי.

אל מול האלוהים הזה, הגר מעצבת אלוהים אחרת לחלוטין. אלוהים שקטה, רואה ונראית, הפועלת בהשראת הקיום החרישי של המדבר. אלוהים קרובה, תומכת, אבל לא שופטת. אלוהים מחלחלת, זורמת, כמו המים שמאפיינים את מפגשיה עם הגר. אלוהים שהיא פוטנציאל לחיים, פוטנציאל החיים. אלוהים שהמצווה כלפיה היא מצוות החיות והחיים, מצוות מימוש הפוטנציאל, לא מצוות הציות, הכפיפות, היראה, הצמצום העצמי. והחטא כלפיה הוא חטא הוויתור על החיים המלאים, ולא הפרת אחד מחוקיה או פקודותיה.

"עבודת השם" של הגר ומורשתה היא, אם כן, לא תרי"ג המצוות של ההלכה היהודית. לעבודת השם של הגר אין הלכה. מה שיש לה זו אחריות, מצווה מוסרית, כלפי האלוהות שלה. מצווה לחיות באמת. לא להיות חפץ לשימוש, לא להיות מוקרבת ולא להקריב את עצמה. להיות היא, להיות את – עצמאית, אנושית, אסופה, מדויקת ומרוכזת ככל שניתן.

אוי, כמה שזה מתאים לחילונים-מאמינים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בין "אלוהי מערכות ישראל" ל"אלוהים שלי"

דיון על מכתבו  המשיחי של מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו הלהיט את הרוחות במכון הישראלי לדמוקרטיה. האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי? למה חשוב לדבר תיאולוגיה? ואיזה חילוני מאמין יוצא מהארון?

העיתונאית סיוון רהב מאיר חשפה בשבוע שעבר בפייסבוק חילופי מכתבים דרמטיים בין שני חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה – האחד "חילוני" (ד"ר אריק כרמון) והאחר "דתי" (הרב ד"ר בני לאו) בשאלה האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי. המכתבים נכתבו בעקבות דיון על "דף המפקד לקרב" של מח"ט גבעתי עופר וינטר, שהתפרסם ב"צוק איתן" ושבו התייחס ללוחמי החמאס בעזה כאל אויבי "אלוהי ישראל". הדיון בין כרמון ללאו מעניין מאוד מנקודת מבט של חילונים-מאמינים. אז פוסט "אקדמי" במיוחד וארוך מהרגיל על ניתוח הוויכוח.

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

כרמון, שהתחיל בדיון במכתב ששלח לכל אנשי המכון, מציג מיד בהתחלה את הנחת היסוד שלו: עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הם חילוניים. כבר במשפט הזה, כמו גם בהמשך דבריו, כרמון מייצג למעשה את תפיסת "תיזת החילון". לפי התיזה, הדת והחילוניות הן הפוכות זו לזו ומוציאות זו את זו (כלומר שאפשר להיות או דתי או חילוני). התיזה גם טוענת שבחילוניות (או לפחות במרחב הציבורי שאמור להיות חילוני) אין מקום לאלוהים, וכך מכריז כרמון כי "אלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין". ועוד טוענת תיזת החילון כי הדת טובה יותר מהחילוניות, ולכן לא מפתיע כי כרמון מסיים את מכתבו בהזכירו כי "הדת כאיום על הפוליטיקה בדמוקרטיה" היא נושא המחקר המרכזי שלו.

אפשר ורצוי לפקפק בטענת היסוד של כרמון. מחקרים פילוסופיים וחברתיים מראים כי מושגי יסוד דתיים עומדים ביסוד השיטה הדמוקרטית. קרל שמיט, למשל, הראה כיצד מושג ה"ריבון" (בין אם הוא נבחר באופן דמוקרטי ובין אם לאו) הוא למעשה העתקה "חילונית" של מושג ה"אלוהים" למרחב הציבורי. מושגים כגון "השגחה" (האם וכמה השלטון צריך להשגיח על בני אדם – על שתי המשמעויות של המושג, גם כמי שמטפל בהם וגם כמי שמשגיח על התנהגותם, מתגמל מעשים טובים ומעניש על מעשים רעים?), "היד העלמה" (המכוונת לכאורה את הכלכלה באמצעות כוח בלי נראה של ביקוש והיצע) "כריזמה" (מנהיגות "נבואית", כפי שקרא לה מקס ובר). כל המושגים האלה – שהם מרכזיים בחשיבה על דמוקרטיות, כוחותיהן ומגבלותיהן – הם למעשה מושגים דתיים (נוצריים, ובעיקר פרוטסטנטיים) שכביכול "חולנו". אבל למעשה, המשמעות הדתית נותרה טמונה בהם, ועומדת בתשתית הדמוקרטיה "החילונית". הדת, אם כן, נמצאת בתשתיתה הפילוסופית והאידיאולוגית  של הדמוקרטיה, גם אם כרמון לא מודה בכך.

אבל בד בבד כרמון גם "יוצא מהארון" כחילוני מאמין ו"מתוודה" (ניסוח שלו) שלעתים הוא נושא תפילה ל"אלוהים שלי". ההצהרה הזאת, שבדרך כלל לא נאמרת בפומבי בידי מי שמבקש, כמוהו, לייצג את ה"חילוניות" היא לגמרי לא טריוויאלית. יש לי הרגשה שלפני כמה שנים לא היינו זוכים ממנו ל"וידוי כזה", וזה מעודד. אבל כרמון, לצערי, נעצר כאן. הוא לא מפרט מה זה עבורו "אלוהים", כלומר לא נכנס להיבט התיאולוגי של ההצהרה שלו. עבורו זה לא שייך לדיון ,כי זה עניין פרטי. אבל זה שייך, שייך מאוד, כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך הניתוח.

הרב ד"ר בני לאו

הרב ד"ר בני לאו. תצלום: ויקיפדיה

על מכתבו של כרמון עונה לאו: אני כופר בכך שהדמוקרטיה היא ביסודה חילונית, הוא כותב. הדמוקרטיה, לדבריו, יונקת את רוחה "מעקרונות מכוננים, ובראשם הערך הגדול של שוויון, ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו. אותה תודעה הקובעת שאלוהים יצר את האדם בצלמו… האלוהים שאני מכיר הוא אלוהים שתפקידו לרסן את יצר ההשתלטות של האדם, להזכיר לו בכל דרכיו שהוא נברא ולא בורא, נשלט ולא שולט, גר ותושב בארץ ולא בעל הבית… מרחב ציבורי ללא אלוהים ייכבש על ידי האדם המשתרר על העולם ועל יושביו. חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות…. האלוהים שלי הוא היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו. התורה שלי היא המצפן המכוון אותי לשמירה קפדנית לזכויות אדם באשר הם".

קל מאוד ללכת שבי אחרי דבריו של לנדאו. כפירתו ב"חילוניות" של הדמוקרטיה, סירובו להגביל את האמונה למרחב הפרטי בלבד ובעיקר המוסר הרוחני שהוא דולה מאמונתו משכנעים מאוד. ובכל זאת, יש כאן בעיה. בגרסתו הדומיננטית בחברה הישראלית, אלוהים הוא ההוא יהוה, אלוהי צבאות, אלוהי ישראל (ש"אוהב רק אותנו" ו"ציווה לנו את הארץ"). וגרסה כזו של אלוהים ממש לא משמשת לריסון החברה, לדחיקת השררה, לתשומת לב לאחר. להפך. כאן אני משתכנעת הרבה יותר מכרמון, שכתב כי "המקום שנותן וינטר לאלוהים מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש" מאשר מלאו, שמבטיח ש"נאמנותו של וינטר לערכי הדמוקרטיה איננה מוטלת בספק".

כי צריך לומר זאת במפורש – אלוהים של וינטר (כפי שהוא עולה מהמסמך שפרסם)  כולל סוג אחד של פרשנות למושג – יהוה, "אלוהי מערכות ישראל", שבשמו יוצאים להילחם ב"אויב המנאץ את שמך". הקשר בין האלוהים הזה לבין ערכי הדמוקרטיה הוא, אם להגדיר זאת בעדינות, קלוש ומפוקפק.

המכתב של עופר וינטר

המכתב של עופר וינטר

ה"אלוהים" של כרמון ולנדאו אינם זהים לאלה של וינטר. העובדה שכרמון לא מדבר על אלוהים שלו, ולאו מתכחש להבדל בין השקפתו להשקפה של וינטר על "אלוהים", משאירה את הזירה ל"אלוהי מערכות ישראל" בלבד; לא לאלוהים של "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", אלא אלוהים של "ארדוף, אשיג אחלק שלל".

אלוהים נמצא כאן, והוא לא הולך לשום מקום. אבל רק דיון תיאולוגי יאפשר לפתוח את המושג הזה למשמעויות אלטרנטיביות ולפתח גרסאות שלו, שירחיקו אותנו מהתפיסה של אלוהי הצבאות והמערכות. רק מהאלטרנטיבות הללו תבוא האפשרות להכניס למרחב הציבורי גרסאות של אלוהים שלא מרסקות ומנתצות את האחר, אלא מהוות, כמו שכתב לאו, את "היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו".

ואם כבר מדברים על דמוקרטיה וכבוד האדם – אז גם תזכורת קטנה למכון לדמוקרטיה עצמו. בתוך רשימת 27 החוקרים במכון מצאתי 3 נשים, שלושה שמות משפחה מזרחיים במובהק וערבי אחד. דמוקרטיה וכבוד האדם דורשים גם ייצוג הולם במוסדות חברתיים. מעוז האליטה הגברית, האשכנזית והיהודית הזה צריך ליטול קורה מבין עיניו, אם הוא אכן שואף לקיים את מטרותיו.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בלי שם, בלי קול

"אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי.

בואו נדבר רגע במספרים: בערך חצי מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם חילונים. בה בעת 80% מהם אומרים שהם מאמינים באלוהים. אם נניח שכל  החרדים, דתיים ומסורתיים (שמהווים ביחד כ-50% מהיהודים בישראל) מאמינים, עדיין אנחנו נותרים עם 30% שהם גם חילונים וגם מאמינים באלוהים. זאת קבוצה ענקית, אבל קבוצה ללא קול.

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים - דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים – דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי יושבת מול סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במסגרת מפקד האוכלוסין שעושה הלשכה. "חרדית, דתייה, מסורתית, חילונית?" הוא שאל אותי. "האמת היא ששום דבר מאלה. אני חילונית שמאמינה באלוהים", אמרתי לו. חשבתי אז שאני יחידה במיני. התשובה של הסוקר לא גרמה לי לחשוב אחרת: "אני יכול להציע לך גם רפורמית או קונסרבטיבית", הוא אמר. בסוף סגרנו על "אחר", סתמי.

איך קרה שקבוצה גדולה כל כך של אנשים שהם גם חילונים וגם מאמינים, מתקיימת בינינו בלי שנוכל להגדיר אותה? בלי שכמעט נדבר עליה?

איך? אולי, כי ללמ"ס, למשל, אין קטגוריה כזאת, אין בכלל אופציה לתשובה כזו. ואם קבוצה בחברה שלנו לא נספרת, היא גם לא נשמעת.

אולי גם כי רוב הדוברים המרכזיים של החילוניות הישראלית היום – כגון  הפילוסוף ירמיהו יובל, הסופר עמוס עוז הח"כ לשעבר ויאיר צבן – עסוקים כל כך בלהתנגח עם הטענות הדתיות, לפיהן היהדות היא דת, ולכן לא תיתכן כלל חילוניות יהודית, שהם אינם עוסקים בתיאולוגיה. הם לא מדברים על אלוהים, ולכן נראה כאילו אין אלוהים בסביבה. לעומתם, לחילונים-המאמינים אין דוברים משלהם, אין מי שייתן להם קול ושם. אבל הם מכוונים את עצמם ואת לבם אל אלוהים.

פעמים רבות אחרי הרצאות שלי הגיעו אלי נשים וגברים, ללחוש לי שעכשיו, אחרי ששמעו את ההרצאה, הם מבינים שהם חילונים-מאמינים. זה לא שהם לא ידעו קודם שהם חילונים, וזה לא שבסתר ליבם הם לא האמינו. הם פשוט מעולם לא צירפו את שני המרכיבים הללו ביחד, לכדי זהות מובחנת. ואיך יצרפו? הרי אף אחד לא אמר להם אף פעם שיש זהות כזו, שיש קבוצה כזאת. כל אחת ואחד מהם ראה את עצמו כבודד, ואת החלקים של הזהות שלו כמופרדים זה מזה.

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

השיום, היכולת לתת שם ולטבוע מושג, הוא מהותי; הוא אחד הדברים ההופכים אותנו לסובייקטים, לפועלים בעולם. מתן שמות הוא הפעולה הראשונה שעושה האדם כעצמאי בסיפור הבריאה המקראי: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית, ב': כ'). השיום הוא תהליך של פירוש המציאות ויצירת המציאות. מי שאין לו יכולת לתת שמות, קודם כל לעצמו, מודר ממפת הקיום, משום שהשפה היא מכוננת תנאים של קיום. במילים פשוטות – אם לא נגיד, איך נדע? ואם לא נדע, איך נגיד? אבל כיוון שמוסדות המדינה ומרבית החוקרים אינם מכירים במושג חילונים-מאמינים – הם כביכול אינם קיימים. ("אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי).

אז בואו נדבר, בואו נגיד, בואו נוכיח שאנחנו קיימים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

אלוהים כהתהוות

מרי דאלי היא אחת הפילוסופיות והתיאולוגיות החשובות ביותר בתחום של חילוניות-אמונית ופמיניזם. פוסט מיוחד לרגל יום הולדתה שחל בשבוע שעבר.

מרי דאלי. תצלום: Gail Bryan, 1998

מרי דאלי. תצלום: Gail Bryan, 1998

היא נולדה בשבוע שעבר לפני 86 שנה (16 באוקטובר 1928) ומתה ב-2010. היו לה שלושה דוקטורטים – במדעי הדתות, בפילוסופיה ובתיאולוגיה. הדוקטורט התיאולוגי שלה היה הראשון  בתולדות הכנסייה הקתולית שנכתב בידי אישה. היא לימדה באוניברסיטה הקתולית Boston College, ופוטרה ממנה פעמים. פעם אחת בגלל ביקורתה על הכנסייה ופעם שנייה כי סירבה להכניס גברים לקורסים שלה שעסקו בנשים. בפעם הראשונה החזירו אותה לעבודתה בגלל לחץ של מרצים וסטודנטים. בפעם השנייה כבר לא סלחו לה.

זוהי מרי דאלי, פילוסופית, תיאולוגית, פמיניסטית רדיקאלית, לסבית גאה. בישראל היא כמעט שאיננה מוכרת. ספריה לא תורגמו לעברית (לא מעט בגלל הקושי לתרגמם, לנוכח העובדה שדאלי עושה בשפה כשלה, ממציאה מלים חדשות, מחברת ומערבבת מלים, ובאופן כללי משחקת בהן כמו בפלסטלינה) והגותה כמעט לא נלמדת. אבל כדאי, כדאי מאוד, להכיר אותה.

דאלי הגדירה את עצמה כפוסט-נוצרית. בכך רצתה לומר כי נטשה את הדת הנוצרית ושוב איננה מכירה בעקרונותיה. התפיסה של אלוהים כישות אבהית והטקסים שהתפתחו בעקבותיה, אמרה דאלי, כה נגועים בפטריארכיה שלנשים ולגברים המבקשים צדק מגדרי אין מקום בהם. "הפטריארך האלוהי ימשיך לסרס נשים כל עוד יתנו לו לחיות בדמיון האנושי", היא אמרה.

ב-1972, בכנס השנתי היוקרתי של הכנסייה מרכזית באוניברסיטת הרווארד, שאליו הוזמנה כדי לנאום, היא קראה לנשים באולם: "עלינו ללכת. איננו יכולות להשתייך באמת לדת הממוסדת, כפי שהיא קיימת […] שירה של מזמורים סקסיסטיים, תפילה לאל זכר, שוברות את רוחנו, הופכות אותנו לפחותות מאדם". היא סיימה לדבר, ירדה בהפגנתיות מהבימה ויצאה מהכנסייה. בעקבותיה יצאו עשרות נשים מהקהל. יתר האורחים נותרו המומים. "חילול קודש" כזה לא נראה שם מעולם.

Beyon God the Father

Beyon God the Father

בד בבד דאלי היתה מאמינה גדולה. לכך שקיים ממד אלוהי בעולם היא התייחסה כמובן מאליו. בעולם, היא טענה, יש "יותר" או "מעבר", שהוא דינאמי, מקודש ומלא חיים.

בספרה המפורסם ביותר Beyond God the Father (מעבר לאלוהים האב) היא הציעה נקודת מבט רוחנית ואמונית חדשה בהציעה לחשוב על אלוהים כפועל, לא כישות. זהו "הפועל של התהוות                (be-comimg), והוא מבטא את ממדי העומק של כל הפעלים – כמו לחוש, לחשוב, לאהוב, לדמיין, לעשות, להתאומץ [להתאמץ ולהיות אמיצה], לקוות, לשחק – פעלים שתמיד נמצאים שם כשמישהי חיה באמת". אלוהים אם כן איננו "דבר". זהו ביטוי לתהליך של פעילות חיובית; הפעולה הנמצאת מתחת לכל הפעולות של צמיחה והתפתחות. "צלם האלוהים הוא הפוטנציאל הקריאטיבי בבנות ובבני אדם".

על פי התפיסה הפילוסופית של דאלי, מול בנות ובני אדם עומדת בחירה מוסרית ורוחנית עמוקה, שעיקרה בחירה באהבת החיים (ביופיליה) או באהבת המוות (נקרופיליה). התרבות (הגברית) שלנו, טענה, היא נקרופילית – מלאה עיסוק במוות, בטקסי מוות ובחשיבה על מוות. למעשה, יש בה בעיקר התקיימות משותקת מול פחד המוות, לא חיים אמתיים ולא אהבה אמתית לחיים. היא קפואה, מפחדת משינויים, מבקשת רק לשרוד. הקיום הנקרופילי הזה עומד, היא אמרה, ב"חזית" הפטריארכיה. לעומתו, החיים הביופיליים זורמים ב"רקע" התרבות והחברה; הם, אם תרצו, מים חיים של התהוות וזרימה, שהקיום הנקרופילי מבקש לחסום ולייבש.

בחירה באלוהים – שהוא פועל ההתהוות – היא בחירה במה שנמצא "מעבר". היא מעבר מהחזית הנקרופילית למעיין המתגבר של הרקע. זוהי הבחירה בחיים, בתהליכי הזרימה והשינוי, בחופש.

באמונה העמוקה שלה מחד ובחופש שלה להגדיר מחדש את מושג האלוהים, דאלי מזכירה רבות חילונים-מאמינים בישראל. אפשר – וכדאי – ללמוד ממנה. אם מתחשק, הנה הרצאה שנתתי על דאלי לפני כמה שנים.

וגם מצגת מקסימה עם ציטוטים שלה:

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה