ההבדל הוא באלוהים

סיפורה של הגר המקראית הוא לא רק מטפורה לזרות ולחולשה. עבור חילונים מאמינים הוא יכול להוות משל על האופן שבו עיצוב אישי של "מראה" האלוהות מאפשר למצוא כוחות גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. 

אני מודה: העיסוק החילוני ב"פרשות השבוע" לא ממש אהוב עלי. גם אלה המבקשים להכניס באמצעותן דיון על נושאים אקטואליים נוטים על פי רוב לשמר בפרשנויותיהם איזה ניחוח של אישידקייט (יהודיות) אורתודוקסי מתנחמד שדי מוציא אותי מהכלים. אבל פרשות השבוע שנקראו בשתי השבתות האחרונות – "לך לך" ו"וירא", המספרות על חיי אברהם ושרה  – הן הזדמנות לדבר על אחת הדמויות ה"חילוניות מאמינות" המקסימות ביותר במקרא – הגר.

שרה נותנת את הגר לאברהם. מתיאס סטום, 1638

שרה מוסרת את הגר לאברהם. מתיאס סטום, 1638

הגר מופיעה לראשונה בבראשית ט"ז, א': "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר". הסופר המקראי, הידוע בקמצנותו הלשונית, יוצא מגדרו כדי להדגיש את זרותה – היא גם אישה, גם שפחה, גם זרה. אפילו שמה – ה-גֶר – מעיד על היותה ה"אחרת" האולטימטיבית; מטאפורה לזרות.

שרה לא מצליחה ללדת, ועל כן מוסרת את הגר לאברהם במטרה שתהרה ותלד לו בן. משהרתה הגר, מרגישה שרה שהשפחה מתנשאת ומזלזלת בה, ולכן היא מענה אותה. הגר לא עומדת בייסורים, ונמלטת אל המדבר. היא מוצאת מקור מים, ושם, על המעין, היא פוגשת את מלאך האלוהים, שמשכנע אותה לסוב על עקבותיה ולשוב אל בית אברהם. הגר משתכנעת, חוזרת, ויולדת בן  – ישמעאל.

ארבעה פרקים ו-13 שנה מאוחר יותר, אחרי לידת יצחק, מודאגת שרה מהילד, ורואה בו מקור לחשש כי בנה יאלץ לחלוק את ירושתו עם בן השפחה. היא משכנעת את אברהם לגרש את הגר וישמעאל. השניים תועים במדבר עד כלות המים והכוחות. אבל אז שומע אלוהים את בכייה, ומלאך אלוהי מדבר אליה, מעודד את נפשה ומביא אותה אל מקור מים. בניגוד לכל הסיכויים היא והילד שורדים. הסוף הטוב: הגר מגדלת את בנה יחידה במדבר ובחסות האלוהים הופך הנער לגוי גדול.

זה הפשט. ועכשיו לדרש:

הגר פוגשת את מלאך האלוהים פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיא בורחת מעינויי שרה. היא לבד, בהריון, במדבר, מרחב שהוא סמל לגלות המוחלטת ולקושי הישרדותי. לכאורה, אין בה אלא חולשה. למעשה, היא מצויה ברגע של עוצמה בחייה: היא החליטה וביצעה; בחרה לשים סוף לעינוייה וברחה אל המדבר, שם מצאה מעיין מים חיים. בנקודה הזו בדיוק מפסיקה הגר להיות אובייקט, כלי בידיהם של אברהם ושרה – אלה שמשתמשים בלי בושה בגוף שלה כרחם וככלי עבודה, חסרי כל יחס לרגשותיה, שמענים אותה ובסופו של דבר אף מגרשים אותה. היא הופכת להיות סובייקט, אישה בזכות עצמה, אישה עושה. היא הופכת עצמאית, יוזמת, אנושית, ממשית. היא יוצאת מהגלות הפנימית שלה (היותה חפץ-אנושי) אל הגלות החיצונית של המדבר, ושם – במקום שיהפוך להיות ביתה – היא חוזרת אל עצמה, חוזרת מהגלות הפנימית, הופכת ל"אני", לעצמי.

גירוש הגר וישמעאל. תחריט: גוסטב דורה, 1866

גירוש הגר וישמעאל. גוסטב דורה, 1866

ברגע הזה הגר נותנת שם לאלוהים – אֵל רֳאִי. אל מול ה' רועי של תהילים, היא מציגה את ה' רואי. זו אלוהות אחרת: לא אלוהים שהוא רועה, מנהיג, מצווה, קובע דרך, אלא אלוהים שהוא רואה ונראה. ואולי נכון יותר לומר, אלוהים שהיא רוֹאָה ונראית, כי יש משהו נשי מאוד באלוהים של הגר, אלוהים שהקשר בינה לבין מאמינתה הוא קשר של ראיה הדדית. על המעיין, באותו הרגע, גם הגר וגם אלוהים רואות ונראות. "רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי", הגר אומרת. ועל כן נקרא שם המעיין "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (ט"ז: י"ד), שכן אלוהים שהיא רואה ונראית היא אלוהים חיה, אלוהים שבחיים, אלוהים שבחיוּת.

שנים מאוחר יותר, הגר מגורשת. הפעם לא היא העושה; עשו לה. היא כבר לא לבד, יש איתה ילד שהיא אחראית לחייו ולשלומו. היא מיתעתעת, אבודה במדבר, לא מוצאת מים. כוח העבר שלה, זה שאפשר לה בבריחתה אז למצוא מים בקלות, כמו אבד. חול המדבר חודר לנשמתה. היא מבצעת את החטא שממנו נמלטה בעבר – חטא הייאוש, הכניעה לנסיבות, לקושי, למוות. היא עוזבת את ישמעאל מתחת לשיח, ומתרחקת ממנו. במקום להיות אתו, ולו רק כדי למות ביחד, היא נוטשת, מתרחקת. ואז היא בוכה. זהו הבכי הראשון בתנ"ך, בכי איום ונואש.

אך אז מתרחשת ההתערבות האלוהית. מלאך האלוהים דוחק בהגר לעשות – קחי אחריות, הוא אומר לה, הפכי שוב מזו שנעשה לה לזאת שעושה, שפועלת: "קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ" (כ"א: י"ח). מול אלוהים הרואה אותה, אלוהים שהיא קראה לה בשם, נפקחות עיניה של הגר, ומשהיא חוזרת לראות, היא מוצאת מים. שוב היא הופכת מאובייקט לסובייקט, מנעשית לעושה, ממיובשת למורווית. היא משקה את ישמעאל, ושם, במדבר, היא מגדלת אותו ואף לוקחת לו אישה מבנות עמה, ממולדתה, מארץ מצרים.

הגר והמלאכ(ית). גיאורג טטרסקו, 1870

הגר והמלאכ(ית). גיאורג טטרסקו, 1870

כשבוחנים את הסיפור המופלא של הגר אפשר לזהות בו תמונת מראה נבואית לסיפורו של עם ישראל. היא, השפחה המצרית, יוצאת מכנען אל המדבר כדי להשתחרר, לצאת מעבדות לחירות. שנים אחר כך, הם, העבדים הכנענים, יצאו בכיוון ההפוך – ממצרים אל המדבר – לאותה מטרה בדיוק. מולדתה היא גלותם, גלותה היא מולדתם. גם היא וגם הם ימצאו במדבר מים באופן פלאי; גם היא וגם הם ייפגשו שם עם האל ויעצבו בדמותם את מראה האלוהות; גם היא וגם הם הופכים גוי גדול.

ההבדל הוא באלוהים.

בני ישראל יעצבו את אלוהי הברקים, הרעמים והענן שבראש ההר, אלוהים שמצווה ופוקד, אלוהים שופט ומאיים. בנדודיהם הם יצרו את האדון (אדוני), מלך מלכי המלכים, שופט החיים והמוות, אלוהי צבאות ומערכות, וגם את אבינו שבשמיים, של הדתות המונותיאיסטיות המסורתיות. זה אלוהים, שגם אם בתיאוריה הוא אמור להיות נשגב מכל דמות אדם, הוא אלוהים זכר. אלוהיהם של גברים. אלוהים של הנביא, האפיפיור, הרבי, הכומר, הקאדי, הכהן והלוי.

אל מול האלוהים הזה, הגר מעצבת אלוהים אחרת לחלוטין. אלוהים שקטה, רואה ונראית, הפועלת בהשראת הקיום החרישי של המדבר. אלוהים קרובה, תומכת, אבל לא שופטת. אלוהים מחלחלת, זורמת, כמו המים שמאפיינים את מפגשיה עם הגר. אלוהים שהיא פוטנציאל לחיים, פוטנציאל החיים. אלוהים שהמצווה כלפיה היא מצוות החיות והחיים, מצוות מימוש הפוטנציאל, לא מצוות הציות, הכפיפות, היראה, הצמצום העצמי. והחטא כלפיה הוא חטא הוויתור על החיים המלאים, ולא הפרת אחד מחוקיה או פקודותיה.

"עבודת השם" של הגר ומורשתה היא, אם כן, לא תרי"ג המצוות של ההלכה היהודית. לעבודת השם של הגר אין הלכה. מה שיש לה זו אחריות, מצווה מוסרית, כלפי האלוהות שלה. מצווה לחיות באמת. לא להיות חפץ לשימוש, לא להיות מוקרבת ולא להקריב את עצמה. להיות היא, להיות את – עצמאית, אנושית, אסופה, מדויקת ומרוכזת ככל שניתן.

אוי, כמה שזה מתאים לחילונים-מאמינים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בין "אלוהי מערכות ישראל" ל"אלוהים שלי"

דיון על מכתבו  המשיחי של מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו הלהיט את הרוחות במכון הישראלי לדמוקרטיה. האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי? למה חשוב לדבר תיאולוגיה? ואיזה חילוני מאמין יוצא מהארון?

העיתונאית סיוון רהב מאיר חשפה בשבוע שעבר בפייסבוק חילופי מכתבים דרמטיים בין שני חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה – האחד "חילוני" (ד"ר אריק כרמון) והאחר "דתי" (הרב ד"ר בני לאו) בשאלה האם יש מקום לאלוהים במרחב הציבורי. המכתבים נכתבו בעקבות דיון על "דף המפקד לקרב" של מח"ט גבעתי עופר וינטר, שהתפרסם ב"צוק איתן" ושבו התייחס ללוחמי החמאס בעזה כאל אויבי "אלוהי ישראל". הדיון בין כרמון ללאו מעניין מאוד מנקודת מבט של חילונים-מאמינים. אז פוסט "אקדמי" במיוחד וארוך מהרגיל על ניתוח הוויכוח.

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

ד"ר אריק כרמון. תצלום: ויקיפדיה

כרמון, שהתחיל בדיון במכתב ששלח לכל אנשי המכון, מציג מיד בהתחלה את הנחת היסוד שלו: עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הם חילוניים. כבר במשפט הזה, כמו גם בהמשך דבריו, כרמון מייצג למעשה את תפיסת "תיזת החילון". לפי התיזה, הדת והחילוניות הן הפוכות זו לזו ומוציאות זו את זו (כלומר שאפשר להיות או דתי או חילוני). התיזה גם טוענת שבחילוניות (או לפחות במרחב הציבורי שאמור להיות חילוני) אין מקום לאלוהים, וכך מכריז כרמון כי "אלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין". ועוד טוענת תיזת החילון כי הדת טובה יותר מהחילוניות, ולכן לא מפתיע כי כרמון מסיים את מכתבו בהזכירו כי "הדת כאיום על הפוליטיקה בדמוקרטיה" היא נושא המחקר המרכזי שלו.

אפשר ורצוי לפקפק בטענת היסוד של כרמון. מחקרים פילוסופיים וחברתיים מראים כי מושגי יסוד דתיים עומדים ביסוד השיטה הדמוקרטית. קרל שמיט, למשל, הראה כיצד מושג ה"ריבון" (בין אם הוא נבחר באופן דמוקרטי ובין אם לאו) הוא למעשה העתקה "חילונית" של מושג ה"אלוהים" למרחב הציבורי. מושגים כגון "השגחה" (האם וכמה השלטון צריך להשגיח על בני אדם – על שתי המשמעויות של המושג, גם כמי שמטפל בהם וגם כמי שמשגיח על התנהגותם, מתגמל מעשים טובים ומעניש על מעשים רעים?), "היד העלמה" (המכוונת לכאורה את הכלכלה באמצעות כוח בלי נראה של ביקוש והיצע) "כריזמה" (מנהיגות "נבואית", כפי שקרא לה מקס ובר). כל המושגים האלה – שהם מרכזיים בחשיבה על דמוקרטיות, כוחותיהן ומגבלותיהן – הם למעשה מושגים דתיים (נוצריים, ובעיקר פרוטסטנטיים) שכביכול "חולנו". אבל למעשה, המשמעות הדתית נותרה טמונה בהם, ועומדת בתשתית הדמוקרטיה "החילונית". הדת, אם כן, נמצאת בתשתיתה הפילוסופית והאידיאולוגית  של הדמוקרטיה, גם אם כרמון לא מודה בכך.

אבל בד בבד כרמון גם "יוצא מהארון" כחילוני מאמין ו"מתוודה" (ניסוח שלו) שלעתים הוא נושא תפילה ל"אלוהים שלי". ההצהרה הזאת, שבדרך כלל לא נאמרת בפומבי בידי מי שמבקש, כמוהו, לייצג את ה"חילוניות" היא לגמרי לא טריוויאלית. יש לי הרגשה שלפני כמה שנים לא היינו זוכים ממנו ל"וידוי כזה", וזה מעודד. אבל כרמון, לצערי, נעצר כאן. הוא לא מפרט מה זה עבורו "אלוהים", כלומר לא נכנס להיבט התיאולוגי של ההצהרה שלו. עבורו זה לא שייך לדיון ,כי זה עניין פרטי. אבל זה שייך, שייך מאוד, כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך הניתוח.

הרב ד"ר בני לאו

הרב ד"ר בני לאו. תצלום: ויקיפדיה

על מכתבו של כרמון עונה לאו: אני כופר בכך שהדמוקרטיה היא ביסודה חילונית, הוא כותב. הדמוקרטיה, לדבריו, יונקת את רוחה "מעקרונות מכוננים, ובראשם הערך הגדול של שוויון, ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו. אותה תודעה הקובעת שאלוהים יצר את האדם בצלמו… האלוהים שאני מכיר הוא אלוהים שתפקידו לרסן את יצר ההשתלטות של האדם, להזכיר לו בכל דרכיו שהוא נברא ולא בורא, נשלט ולא שולט, גר ותושב בארץ ולא בעל הבית… מרחב ציבורי ללא אלוהים ייכבש על ידי האדם המשתרר על העולם ועל יושביו. חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות…. האלוהים שלי הוא היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו. התורה שלי היא המצפן המכוון אותי לשמירה קפדנית לזכויות אדם באשר הם".

קל מאוד ללכת שבי אחרי דבריו של לנדאו. כפירתו ב"חילוניות" של הדמוקרטיה, סירובו להגביל את האמונה למרחב הפרטי בלבד ובעיקר המוסר הרוחני שהוא דולה מאמונתו משכנעים מאוד. ובכל זאת, יש כאן בעיה. בגרסתו הדומיננטית בחברה הישראלית, אלוהים הוא ההוא יהוה, אלוהי צבאות, אלוהי ישראל (ש"אוהב רק אותנו" ו"ציווה לנו את הארץ"). וגרסה כזו של אלוהים ממש לא משמשת לריסון החברה, לדחיקת השררה, לתשומת לב לאחר. להפך. כאן אני משתכנעת הרבה יותר מכרמון, שכתב כי "המקום שנותן וינטר לאלוהים מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש" מאשר מלאו, שמבטיח ש"נאמנותו של וינטר לערכי הדמוקרטיה איננה מוטלת בספק".

כי צריך לומר זאת במפורש – אלוהים של וינטר (כפי שהוא עולה מהמסמך שפרסם)  כולל סוג אחד של פרשנות למושג – יהוה, "אלוהי מערכות ישראל", שבשמו יוצאים להילחם ב"אויב המנאץ את שמך". הקשר בין האלוהים הזה לבין ערכי הדמוקרטיה הוא, אם להגדיר זאת בעדינות, קלוש ומפוקפק.

המכתב של עופר וינטר

המכתב של עופר וינטר

ה"אלוהים" של כרמון ולנדאו אינם זהים לאלה של וינטר. העובדה שכרמון לא מדבר על אלוהים שלו, ולאו מתכחש להבדל בין השקפתו להשקפה של וינטר על "אלוהים", משאירה את הזירה ל"אלוהי מערכות ישראל" בלבד; לא לאלוהים של "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", אלא אלוהים של "ארדוף, אשיג אחלק שלל".

אלוהים נמצא כאן, והוא לא הולך לשום מקום. אבל רק דיון תיאולוגי יאפשר לפתוח את המושג הזה למשמעויות אלטרנטיביות ולפתח גרסאות שלו, שירחיקו אותנו מהתפיסה של אלוהי הצבאות והמערכות. רק מהאלטרנטיבות הללו תבוא האפשרות להכניס למרחב הציבורי גרסאות של אלוהים שלא מרסקות ומנתצות את האחר, אלא מהוות, כמו שכתב לאו, את "היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו".

ואם כבר מדברים על דמוקרטיה וכבוד האדם – אז גם תזכורת קטנה למכון לדמוקרטיה עצמו. בתוך רשימת 27 החוקרים במכון מצאתי 3 נשים, שלושה שמות משפחה מזרחיים במובהק וערבי אחד. דמוקרטיה וכבוד האדם דורשים גם ייצוג הולם במוסדות חברתיים. מעוז האליטה הגברית, האשכנזית והיהודית הזה צריך ליטול קורה מבין עיניו, אם הוא אכן שואף לקיים את מטרותיו.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בלי שם, בלי קול

"אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי.

בואו נדבר רגע במספרים: בערך חצי מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם חילונים. בה בעת 80% מהם אומרים שהם מאמינים באלוהים. אם נניח שכל  החרדים, דתיים ומסורתיים (שמהווים ביחד כ-50% מהיהודים בישראל) מאמינים, עדיין אנחנו נותרים עם 30% שהם גם חילונים וגם מאמינים באלוהים. זאת קבוצה ענקית, אבל קבוצה ללא קול.

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים - דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

מתוך הדו"ח "יהודים ישראלים – דיוקן", שכתבה אילה קיסר-שגרמן ופורסם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי יושבת מול סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במסגרת מפקד האוכלוסין שעושה הלשכה. "חרדית, דתייה, מסורתית, חילונית?" הוא שאל אותי. "האמת היא ששום דבר מאלה. אני חילונית שמאמינה באלוהים", אמרתי לו. חשבתי אז שאני יחידה במיני. התשובה של הסוקר לא גרמה לי לחשוב אחרת: "אני יכול להציע לך גם רפורמית או קונסרבטיבית", הוא אמר. בסוף סגרנו על "אחר", סתמי.

איך קרה שקבוצה גדולה כל כך של אנשים שהם גם חילונים וגם מאמינים, מתקיימת בינינו בלי שנוכל להגדיר אותה? בלי שכמעט נדבר עליה?

איך? אולי, כי ללמ"ס, למשל, אין קטגוריה כזאת, אין בכלל אופציה לתשובה כזו. ואם קבוצה בחברה שלנו לא נספרת, היא גם לא נשמעת.

אולי גם כי רוב הדוברים המרכזיים של החילוניות הישראלית היום – כגון  הפילוסוף ירמיהו יובל, הסופר עמוס עוז הח"כ לשעבר ויאיר צבן – עסוקים כל כך בלהתנגח עם הטענות הדתיות, לפיהן היהדות היא דת, ולכן לא תיתכן כלל חילוניות יהודית, שהם אינם עוסקים בתיאולוגיה. הם לא מדברים על אלוהים, ולכן נראה כאילו אין אלוהים בסביבה. לעומתם, לחילונים-המאמינים אין דוברים משלהם, אין מי שייתן להם קול ושם. אבל הם מכוונים את עצמם ואת לבם אל אלוהים.

פעמים רבות אחרי הרצאות שלי הגיעו אלי נשים וגברים, ללחוש לי שעכשיו, אחרי ששמעו את ההרצאה, הם מבינים שהם חילונים-מאמינים. זה לא שהם לא ידעו קודם שהם חילונים, וזה לא שבסתר ליבם הם לא האמינו. הם פשוט מעולם לא צירפו את שני המרכיבים הללו ביחד, לכדי זהות מובחנת. ואיך יצרפו? הרי אף אחד לא אמר להם אף פעם שיש זהות כזו, שיש קבוצה כזאת. כל אחת ואחד מהם ראה את עצמו כבודד, ואת החלקים של הזהות שלו כמופרדים זה מזה.

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

"אדם נותן שמות לחיות", ציור קיר ממנזר אגיוס ניקולאס במטאורה, יוון. צויר ב-1527 בידי Theophnes Strelizas

השיום, היכולת לתת שם ולטבוע מושג, הוא מהותי; הוא אחד הדברים ההופכים אותנו לסובייקטים, לפועלים בעולם. מתן שמות הוא הפעולה הראשונה שעושה האדם כעצמאי בסיפור הבריאה המקראי: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית, ב': כ'). השיום הוא תהליך של פירוש המציאות ויצירת המציאות. מי שאין לו יכולת לתת שמות, קודם כל לעצמו, מודר ממפת הקיום, משום שהשפה היא מכוננת תנאים של קיום. במילים פשוטות – אם לא נגיד, איך נדע? ואם לא נדע, איך נגיד? אבל כיוון שמוסדות המדינה ומרבית החוקרים אינם מכירים במושג חילונים-מאמינים – הם כביכול אינם קיימים. ("אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה", צעק עלי פעם גבר בכיפה בהרצאה שנתתי באוניברסיטת בר אילן על חילונים-מאמינים. "אבל אני כזאת", עניתי לו. "אז את לא קיימת", הוא הודיע לי).

אז בואו נדבר, בואו נגיד, בואו נוכיח שאנחנו קיימים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

אלוהים כהתהוות

מרי דאלי היא אחת הפילוסופיות והתיאולוגיות החשובות ביותר בתחום של חילוניות-אמונית ופמיניזם. פוסט מיוחד לרגל יום הולדתה שחל בשבוע שעבר.

מרי דאלי. תצלום: Gail Bryan, 1998

מרי דאלי. תצלום: Gail Bryan, 1998

היא נולדה בשבוע שעבר לפני 86 שנה (16 באוקטובר 1928) ומתה ב-2010. היו לה שלושה דוקטורטים – במדעי הדתות, בפילוסופיה ובתיאולוגיה. הדוקטורט התיאולוגי שלה היה הראשון  בתולדות הכנסייה הקתולית שנכתב בידי אישה. היא לימדה באוניברסיטה הקתולית Boston College, ופוטרה ממנה פעמים. פעם אחת בגלל ביקורתה על הכנסייה ופעם שנייה כי סירבה להכניס גברים לקורסים שלה שעסקו בנשים. בפעם הראשונה החזירו אותה לעבודתה בגלל לחץ של מרצים וסטודנטים. בפעם השנייה כבר לא סלחו לה.

זוהי מרי דאלי, פילוסופית, תיאולוגית, פמיניסטית רדיקאלית, לסבית גאה. בישראל היא כמעט שאיננה מוכרת. ספריה לא תורגמו לעברית (לא מעט בגלל הקושי לתרגמם, לנוכח העובדה שדאלי עושה בשפה כשלה, ממציאה מלים חדשות, מחברת ומערבבת מלים, ובאופן כללי משחקת בהן כמו בפלסטלינה) והגותה כמעט לא נלמדת. אבל כדאי, כדאי מאוד, להכיר אותה.

דאלי הגדירה את עצמה כפוסט-נוצרית. בכך רצתה לומר כי נטשה את הדת הנוצרית ושוב איננה מכירה בעקרונותיה. התפיסה של אלוהים כישות אבהית והטקסים שהתפתחו בעקבותיה, אמרה דאלי, כה נגועים בפטריארכיה שלנשים ולגברים המבקשים צדק מגדרי אין מקום בהם. "הפטריארך האלוהי ימשיך לסרס נשים כל עוד יתנו לו לחיות בדמיון האנושי", היא אמרה.

ב-1972, בכנס השנתי היוקרתי של הכנסייה מרכזית באוניברסיטת הרווארד, שאליו הוזמנה כדי לנאום, היא קראה לנשים באולם: "עלינו ללכת. איננו יכולות להשתייך באמת לדת הממוסדת, כפי שהיא קיימת […] שירה של מזמורים סקסיסטיים, תפילה לאל זכר, שוברות את רוחנו, הופכות אותנו לפחותות מאדם". היא סיימה לדבר, ירדה בהפגנתיות מהבימה ויצאה מהכנסייה. בעקבותיה יצאו עשרות נשים מהקהל. יתר האורחים נותרו המומים. "חילול קודש" כזה לא נראה שם מעולם.

Beyon God the Father

Beyon God the Father

בד בבד דאלי היתה מאמינה גדולה. לכך שקיים ממד אלוהי בעולם היא התייחסה כמובן מאליו. בעולם, היא טענה, יש "יותר" או "מעבר", שהוא דינאמי, מקודש ומלא חיים.

בספרה המפורסם ביותר Beyond God the Father (מעבר לאלוהים האב) היא הציעה נקודת מבט רוחנית ואמונית חדשה בהציעה לחשוב על אלוהים כפועל, לא כישות. זהו "הפועל של התהוות                (be-comimg), והוא מבטא את ממדי העומק של כל הפעלים – כמו לחוש, לחשוב, לאהוב, לדמיין, לעשות, להתאומץ [להתאמץ ולהיות אמיצה], לקוות, לשחק – פעלים שתמיד נמצאים שם כשמישהי חיה באמת". אלוהים אם כן איננו "דבר". זהו ביטוי לתהליך של פעילות חיובית; הפעולה הנמצאת מתחת לכל הפעולות של צמיחה והתפתחות. "צלם האלוהים הוא הפוטנציאל הקריאטיבי בבנות ובבני אדם".

על פי התפיסה הפילוסופית של דאלי, מול בנות ובני אדם עומדת בחירה מוסרית ורוחנית עמוקה, שעיקרה בחירה באהבת החיים (ביופיליה) או באהבת המוות (נקרופיליה). התרבות (הגברית) שלנו, טענה, היא נקרופילית – מלאה עיסוק במוות, בטקסי מוות ובחשיבה על מוות. למעשה, יש בה בעיקר התקיימות משותקת מול פחד המוות, לא חיים אמתיים ולא אהבה אמתית לחיים. היא קפואה, מפחדת משינויים, מבקשת רק לשרוד. הקיום הנקרופילי הזה עומד, היא אמרה, ב"חזית" הפטריארכיה. לעומתו, החיים הביופיליים זורמים ב"רקע" התרבות והחברה; הם, אם תרצו, מים חיים של התהוות וזרימה, שהקיום הנקרופילי מבקש לחסום ולייבש.

בחירה באלוהים – שהוא פועל ההתהוות – היא בחירה במה שנמצא "מעבר". היא מעבר מהחזית הנקרופילית למעיין המתגבר של הרקע. זוהי הבחירה בחיים, בתהליכי הזרימה והשינוי, בחופש.

באמונה העמוקה שלה מחד ובחופש שלה להגדיר מחדש את מושג האלוהים, דאלי מזכירה רבות חילונים-מאמינים בישראל. אפשר – וכדאי – ללמוד ממנה. אם מתחשק, הנה הרצאה שנתתי על דאלי לפני כמה שנים.

וגם מצגת מקסימה עם ציטוטים שלה:

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

להרגיש את אלוהים

הרבה לפני שאנו מסבירות ומסבירים לעצמנו באופן שכלתני כזה או אחר מה הכוונה במושג "אלוהים" ולמה נכון להאמין ביש-אלוהים או להאמין באין-אלוהים, אנחנו מרגישים ומרגישות (או לא) את אלוהים; מפעם בנו (או לא) רגש דתי/אמוני. רק בדיעבד, אחרי הרגש – או אחרי היעדרו – באה ההצדקה הרציונאלית לאמונה ביש או לאמונה באין.

כמו כל רגש אחר, קשה להסביר את "רגש האלוהים" בשפה העומדת לרשותנו. משהו ממנו אובד, מתמוסס, נאלם, כשהוא נפרט לפרוטות של מילים. ובאמת, כיצד נסביר את התחושה שבאמצע הבטן, שאותה לא ניתן למלל? הלשון שייכת לתחום ההכרה, וכך החוויה הרגשית נותרת אילמת, שותקת. הרגש הוא אם כן שותק, כזה שכמעט ואינו ניתן לביטוי במילים.

הזוהר הצפוני: הרגש האמוני כהתפעלות והתפלאות מהעולם, כתחושה של קדושה, מגע וכיסופים

הזוהר הצפוני: הרגש האמוני כהתפעלות והתפלאות מהעולם, כתחושה של קדושה, מגע וכיסופים

ובכל זאת, אפשר לנסות ולטעון כי הרגש האמוני (או "הרגש הדתי", או "היחס הרוחני") הוא תחושה חיה של חיבור עם דבר מה נשגב או עמוק, המתקיים מעבר לממד האנושי. זוהי הוויית חיים, המתקיימת בתוך תחושה של קשר עם הטמיר הקיים. כמו כל רגש, גם הרגש האמוני איננו מיוחס לתחום התודעה התבונית, אלא מציג יחס רגשי אל העולם. הוא המפגש החי והמתמשך, המלא רגש של התפעלות והתפלאות, עם קיום של מוחלט כלשהו. הוא הרגשה של מגע עם המקודש (the Sacred), או כמיהה, השתוקקות, ערגה וכיסופים אליו. הוא הרצון להגשים את המפגש הזה בחיים הגשמיים, הארציים. הוא תחושה אותנטית, העולה מהלב והמפארת את הקשר מלא החיים והמתמשך בין האדם לעמוק; האמירה החוזרת "אני מרגישה את אלוהים". אין זה רגש שכולם חווים, אך יש מי שחש/ה אותו בעוצמה רבה.

הרגש האמוני איננו קבוע, וביטוייו יכולים להשתנות במהלך החיים. הוא רגש הקשור להתחדשות מתמדת – הן לחידושו ביומיום והן להתחדשות של האדם מול ההתפעלות וההתפלאות שלו, מול ההיקסמות מהעולם ותפארתו. הוא המזרים לתוכנו אנרגיות חדשות, חיים חדשים, חיוּת חדשה. הוא מבוסס על הרגשה של ממשות, של נוכחות עמוקה של "משהו שנמצא שם", ושל ההתמסרות ל"משהו" הזה.

וכמו שאמרה אחת המרואיינות לספר שלי: "זו תחושה של קדושה, של משהו נשגב ונצחי, כאילו הנפש מתרוממת ומתחברת עם משהו גדול הרבה יותר, והכרה שאני רק חלק ממנו. זו הרגשה מופלאה ומפעימה. אני יכולה להיות עם רגש דתי גם אם לא באמת הגדרתי לעצמי מה זה אלוהים. כל עוד אני מרגישה את זה, זה לא משנה אם יש אלוהים או לא. אנחנו הדימויים של עצמנו, ולכן מרגע שאני מאמינה – זה ישנו, זה קיים ישנו בנוכחות שלי, בנפש שלי".

הרגש הזה איננו שייך לדתיים בלבד. כך למשל, במחקר שנערך בארה"ב אמרו כ-6% מאלו שהגדירו עצמם דתיים כי אין להם "רגשות רוחניים".בה בעת, כ-20% מאלו שהגדירו עצמם כלא דתיים אמרו שיש להם רגשות שכאלה. במושגים ישראליים, אלה הם החילונים-המאמינים – הם מרגישים את "אלוהים" (בין אם הם משתמשים במלה זו ובין אם לאו) אך אינם רואים עצמם דתיים.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

יציאה ממְצָרֵי המונותיאיזם

התיאולוגיה המונותיאיסטית, שמפיצה תפיסה שגברים הם עליונים על נשים, משפיעה גם על חילונים גמורים. אפשר וצריך לצאת ממנה וליצור תיאולוגיות אחרות. חילונים מאמינים וחילוניות מאמינות מתאימים במיוחד לעשות זאת.

סוכות, כמו פסח, היא תזכורת למיתוס של יציאת מצרים, למגוריהם הארעיים של בני ישראל (ואף פעם לא של בנות שרה, רבקה, רחל ולאה) במדבר. כותבים שמדגישים מרכיבים רוחניים של היהדות אוהבים לדבר על יציאה מהמֵצַרִים, כלומר מכל מה שמֶצֶר את רוחנו, חיינו, חירותנו וגורם בהם צרות וצער.

עבור נשים, אחד המֵצַרִים התרבותיים הגדולים, אפילו במרחבים חילוניים, הוא המצר התיאולוגי, כלומר העיסוק בחקר היחסים בין א/נשים לאלוהים. התיאולוגיה המונותיאיסטית הקלסית, על תפיסת "אבינו מלכנו" שלה, משקפת תפיסה אנדרוצנטרית, כזו שהזכר במרכזה. בעוד אלוהים מוגדר באופן רשמי כבלתי-גשמי, כרוח, כמתקיים בממד שמעבר להגדרה גופנית-מינית, הרי שהשפה המשמשת לתיאור ולדיבור אודות האל – כמלך, לוחם, שופט או אב – מעבירה מסר לפיו אלוהים הוא זכר. ואם אלוהים הוא זכר, אז הזכר הוא אלוהים. המדהים הוא שאפילו א/נשים שלא-מאמינים באלוהים, לא-מאמינים באל זכר. הרעיון ש"אלוהים הוא" כל כך חזק בתרבות שלנו, שאפילו אלה המכחישים את קיומו, לא מכחישים שמדובר בהוא.

על קירות פלורנטין. תצלום: ציפה קמפינסקי

תצלום של ציפה קמפינסקי המופלאה, המתעדת בתמונות את שכונת פלורנטין שבה היא חיה. אין על הבלוג שלה: http://www.xnet.co.il/Tags/home/0,14538,L-4653-33106,00.html

הסמליות של הפטריארך שבשמיים משמשת להצדיק, לתת לגיטימציה ולחזק את המבנה הפטריארכלי של המשפחה, החברה והדת. אם אלוהים שולט מהשמיים בעולם, הרי הגיוני לכאורה שהבעל יעמוד מעל אשתו וילדיו, שהמנהיג הרוחני ישלוט בקהילתו ושהמלך ישלוט בנתיניו. תפיסה כזו הופכת דיכוי נשים למתבקש ונכון לכאורה: אם זכר שולט בשמיים, אין זה אלא "טבעי" כביכול, שגבר ישלוט בארץ. הרעיון של "הפאלוס הנשגב" מציג נשים כפחות אלוהיות. אין אפילו צורך לומר את זה ישירות – זה משתמע. כך נוצרת היררכיה ברורה – אלוהים> גבר>אישה.

"אבינו שבשמיים" הוא לא רק אבא, הוא גם בשמיים. אלוהים יכול להיות מוצג כטוב ואוהב, או כמאיים ומעניש, אבל בכל מקרה היחס בין אלוהים לבין "ברואיו" מצויר כיחס שבין ריבון כל-יכול לבין יצור נחות, חסר כוחות. אלוהים "הנשגב", הטרנסנדנטי, זה שבשמיים, מוצג כהפוך מהגשמי, ממה שקיים בעולם (אימננטי). ההפרדה הזו יוצרת הנגדה בין עליון ונמוך, גוף ונפש, בשר ורוח, "נשגב" ו"גשמי", אלמותי ובן-מוות. הבעיה כאן היא שבתרבות הדתית המסורתית, נשים הן שמקושרות עם הגוף, עם הבשר, הגשמי, החלש – כל מה שהוא הפוך מאלוהים. שוב נוצרת היררכיה סמלית של אל>גבר>אשה.

כיצד, אם כן, יכולות נשים לחוש קרבה לאלוהים, המוצג כשונה ואף הפוך מהן? כיצד אפשר עוד להאמין ב"אבינו שבשמיים"? איך, אם בכלל, אנחנו יכולות להתחבר אליו? אני טוענת שאנחנו לא – לא ממש יכולות ובעיקר לא צריכות; שצריך "יציאת מצרים" מהתיאולוגיה הזו.

אבל "יציאת מצרים" מהתיאולוגיה המונותיאיסטית לא מחייבת את שפיכת התינוק (אמונה) עם המים (דת). היא מחייבת גיבוש של רעיונות חדשים לגבי מושג האלוהים ומשמעותו, הבנות חדשות באשר לשאלה מהי האלוהות. וכאן כוחם של חילוניות וחילונים מאמינים. כיוון שהן/הם לא מוגבלים בכבלי הדת, הן/הם יכולות לייצר תיאולוגיות חדשות, רעננות וצודקות, שלוקחות בחשבון את כל האוכלוסייה ולא רק חצי ממנה.

חג סוכות שמח

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

האם התרבות דוחפת נשים לאמונה?

סדרת פוסטים על נשים ואמונה – פרק ב'

בפרק הראשון של הסדרה נשים ואמונה הצגתי נתונים על על כך שנטייתן של נשים לדתיות ולאמוניות גבוהה מזו של גברים. טענתי כי הנטייה הזו איננה יכולה להיות מוסברת באופן ביולוגי, משום שאין "מוח נשי", השונה באופן מהותי מ"מוח גברי".

צריך אם כן לחפש הסבר שונה להבדלים המגדריים באמונה. והסבר כזה יכול להיות הסבר תרבותי.

ההסבר התרבותי מציע כי אמונה קשורה למרכיבים כגון אהבה, חמלה, ריפוי ומודעות לאחר/ת – תכונות המיוחסות לנשים יותר מאשר לגברים. מתוך זווית ראיה זו ניתן למשל לטעון כי העובדה שבתרבות שלנו נשים הן המטפלות העיקריות באחרים, ובעיקר אחרים חלשים (ילדים, זקנים, חולים), מחייבת אותן לפתח רגישות יתר אל מה שהוא מעבר לעצמן, ומכאן – גם לנוכחות האלוהית בעולם.

פייר בורדיה

פייר בורדיה

מנקודת המבט התרבותית, אם כן, תכונת הרוחניות לא משקפת נטייה "טבעית" של נשים, אלא היא תוצאה של חינוך, סוציאליזציה, הכוונה והכשרה תרבותית. מרגע שניתנת לילדה הקטנה הבובה הראשונה, שממקדת אותה בטיפול ובהשקעה באחרים, ועד הפרסומות בטלוויזיה, שפונות ישירות אל נשים כאל הגורם המטפל הבלעדי במשפחה – נשים מובלות דרך תהליך סוציאליזציה, המבנה אותן לתוך אידיאל "האישה שהיא צריכה להיות". ומה שאישה צריכה להיות, כך אומרת לנו התרבות הפטריארכלית שבה אנו חיות, זה משהו למען מישהו. תהליך זה, כתב הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה בספרו השליטה הגברית, הוא תוצאה שקופה, בלתי נראית, של אלימות סמלית, הנמצאת בכל מקום ובשום מקום, ואשר מכוונת נשים להתייחס לאחר/ת יותר מאשר לעצמן.

הסבר תרבותי נוסף בהקשר זה הוא שלנשים קל יותר להאמין, כיוון שהחברה מאפשרת להן (ואף מעודדת אותן) לחוש רגשות יותר מגברים. כיוון שאמונה היא במידה רבה רגש (נושא שאדון בו ביתר הרחבה באחד הפוסטים הבאים), היא באה ביתר קלות לנשים לגברים מאשר לנשים. הסוציאליזציה שהן עוברות מאפשרת להן להודות בקיומה של חולשה וכאב, שהפתרונות לה יכולים להיות במקרים רבים רוחניים.

אבל אפשר גם להציע תיאוריה נוספת, לפיה רוחניות היא תכונה ששויכה בתרבויות שונות ובתקופות היסטוריות שונות הן לגברים והן לנשים. תרבויות שייחסו לה משקל רב קישרו אותה בעיקר לגברים, ואילו בתרבויות שבהן הרוחניות איננה מוערכת במיוחד היא מיוחסת לנשים. אם התיאוריה הזו נכונה, הרי הייחוס התרבותי הנוכחי במערב, שבו מוקצת תכונת הרוחניות בעיקר על לנשים, מראה על הערך הנמוך יחסית שלה.

יוצר: Paul Morley

יוצר: Paul Morley

מכל התיאוריות הללו עולה שאין שום דבר "טבעי", ברור מאליו או בלתי נמנע בנטייה של נשים לאמונה. כמו רוחניות, גם תכונות כמו מסירות לאחר/ת הן תוצר של חינוך תרבותי. נשים מאמינות יותר לא מפני שהן "מוכשרות" יותר לאמונה מטבען, אלא משום שלכך החברה מכשירה אותן.

כל זה היה טוב ויפה, אם החברה שלנו היתה מעניקה ערך גבוה לסוג ההכשרה הזו. אלא שבתרבות הפטריארכלית שבה אנו חיות וחיים זה לא המצב. תכונות כמו הישגיות, תחרותיות, אסרטיביות והצלחה חומרית – שמיוחסות תרבותית לגברים – מוערכות יותר מתכונות כמו טיפוליות, רגישות, שיתופיות ואמפטיה. כמו במקרה של הרוחניות, הן מקושרות לנשים משום שאין להן הרבה ערך, ובאופן מעגלי אין להן הרבה ערך כי הן מקושרות לנשים.

כל זה רומז שבאמונה שיש ממד פוליטי – כלומר ממד הקשור לעוצמה ולחלוקת הכוח בחברה; שדווקא מקומן השונה (וכן, הנחות והמצומצם) של נשים לעומת גברים בתרבות הוא שיוצר את הנטייה לרוחניות ואמוניות.

בכך, במשמעויות הפוליטיות של האמונה, יעסוק הפרק הבא בסדרה. 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

איפה נמצאת "בלוטת הרוחניות"?

סדרת פוסטים על נשים ואמונה – פרק א'

במחקרים כמותיים, שבוחנים אמונה ודתיות באופן סטטיסטי, נשים מקבלות באופן קבוע ציונים גבוהים יותר מגברים. הן נוטות יותר מגברים גם לשמור על פרקטיות דתיות וגם – וזה החשוב לעניינו – להיות רוחניות יותר.

כך למשל, בסקר עצום בהיקפו (35 אלף נשאלים) שנערך בארצות הברית ב-2011 על ידי מרכז הסקרים המפורסם Pew, העידו  77 אחוז מהנשים, לעומת 66 אחוז מהגברים, כי יש להן "ביטחון מלא בקיום אלוהים או רוח אוניברסלית". 63 אחוז מהנשים (לעומת 49 אחוז מהגברים) אמרו כי הדת חשובה מאוד בחייהן. במחקר בבריטניה ענו בחיוב 41 אחוז מהנשים (לעומת 31 אחוז מהגברים), על השאלה "האם אי פעם היית מודע/ת ל-, או מושפע/ת מ-, נוכחות או כוח השונה מעצמך ביומיום, בין אם את/ה קורא/ת לכך אלוהים ובין אם לאו?".

הבדלים מגדריים באמונה. מתוך הסקר של מכון פו

הבדלים מגדריים באמונה. מתוך הסקר של מכון פו

בישראל לא נערכו, למיטב ידיעתי, מחקרים רחבים שבחנו את הקשר בין מגדר לאמונה, בעיקר בביטוייה הלא דתיים, אבל נראה שאפילו על סמך התרשמות כללית קשה להכחיש שנשים רבות בחברה הישראלית בת זמננו נוטות אליה.

אז למה נשים אמוניות יותר? אחד ההסברים המקובלים לכך הוא ההסבר הביולוגי, הטוען כי נשים רגישות יותר, מתמסרות יותר, רוחניות יותר מטבע בריאתן. לא פעם משמש הטיעון הזה כדי דחוק אותן ממרכזי הכוח: למה, למשל, נשים לא צריכות ללמוד תורה? כי הן רוחניות יותר מטבען. זה סיבוב יפה – מרחיק נשים מהסיכוי להשיג ידע (וידע, כידוע, הוא כוח) ועוד יוצא כאילו "בסדר" איתן, כי הן קיבלו מחמאה. ורבות, רבות מדי, מתמוגגות מנחת, בלי לשים לב שבדרך  זרקו אותנו מכל המדרגות.

הטיעון ה"טבעי" הזה יוצא בעצם מנקודת הנחה שיש דבר כזה "מוח נקבי" שהוא שונה במובהק מ"המוח הזכרי". בדרך כלל הטיעון הזה גם מחבר ביחד חלוקה מינית-ביולוגית (זכר מול נקבה) חלוקה תרבותית-מגדרית (גבר מול אשה), כאילו שהמדע לא מכיר מקרים של ערבוב מיני (אינטר סקס) או שאין יותר משני מגדרים. התוצאה היא הטיעון שנשים רגישות יותר, אמפטיות יותר ורוחניות יותר, כי כך בנוי המוח שלהן.

אלא מה? עשרות אלפי מחקרים בעולם מגלים שמה שמוצאים כשמנסים להבחין בין "מוח נשי" ל"מוח גברי" זה בעיקר הרבה בלבול וחוסר רציפות, ולא חלוקה דיכוטומית לשני סוגים שונים של מוחות. מי שמחפש איזושהי "בלוטות רוחניות" מוחית, המפותחת יותר אצל נשים, יצטרך להמשיך לחפש לנצח, כי היא פשוט לא קיימת.

פרופ' דפנה יואל המעולה מסבירה למה זה בעייתי לדבר על "מוח נשי" לעומת "מוח גברי", ולמה הטיעון ש"נשים רוחניות יותר כי ככה בנוי המוח שלהן" לא מחזיק מים. ההרצאה ארוכה אמנם, אבל שווה להקדיש לה זמן כי היא מרתקת.

אז למה בכל זאת מוצאים פערים בין נשים לגברים בתחום האמונה? על כך בפוסט הבא בסדרה 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

מי באש ומי במים

לאונרד כהן הוא אחד המשוררים נפלאים בכל הקשור לחילונים מאמינים. בשבוע שעבר מלאו ליוצר הנפלא הזה 80, ואת יום הולדתו הוא חגג בהוצאת אלבום חדש. שאפו.

לאונרד כהן

לאונרד כהן

שירו  Who by fire  מבוסס על תפילת "ונתנה תוקף", שנאמרת ביום הכיפורים ומיוחסת לרבי אמנון ממגנצא. הוא נכתב ב-1974, לאחר מלחמת יום כיפור, שבמהלכה היה כהן בארץ.

אפשר וצריך לשאול לשאול האם זה האלוהים שבו אנו רוצים, זה הקובע איך נמות? ואולי עלינו לחפש אלוהים אחר/ת?
אולי את הכוח שמדגיש דווקא את אהבת חיים (ביופיליה) ולא את אהבת המוות (נקרופיליה)?

לכן השורה המועדפת עלי בשיר היא השורה החוזרת: "מיהו הקורא?" או "מיהו המתקשר"?
האם אנחנו? האם האלוהים?

באיחולי צום מועיל לכל מי שחושב/ת שעינויי נפש וגוף יצילו אותה/אותו ממוות השנה. ולכל היתר – תיהנו מהשקט.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

בלי נשים, בלי אלטרנטיבות

ביקורת טלוויזיה | "אלוהים שלי", סדרת כתבות של אבישי בן חיים בחדשות ערוץ 10

החלטה לעשות סדרת כתבות על אלוהים בפריים-טיים של שידורי הטלוויזיה, ועוד בחדשות, דורשת אומץ. הרבה אנשים כבר עלו על המוקד הפיזי או המטפורי בגלל תפוח האדמה הלוהט הזה. אז ציפיתי וצפיתי, לא (רק) בגלל שהופעתי שם (לחצי דקה מתוך ראיון של שעתיים, אבל מי סופר), אלא בגלל האתגר, בגלל הסיכוי.

אמה מה? אכזבה.

"אבישי בן חיים וידיד". קריקטורה של עמוס בידרמן, "הארץ". תצלום מסך מתוך חדשות ערוץ 10

"אבישי בן חיים וידיד". קריקטורה של עמוס בידרמן, "הארץ". תצלום מסך מתוך חדשות ערוץ 10

קודם כל, כי חצי מהאוכלוסייה – כלומר נשים – פשוט לא היו שם. ספרתי שלוש נשים מדברות, שזכו במשותף לפחות משלוש דקות ביטוי מתוך 40 הדקות של הסדרה. את מספר המרואיינים הגברים, לעומת זאת, הפסקתי לספור אחרי 15. חוסר האיזון הזה מעצבן במיוחד כשלוקחים בחשבון שבאופן קבוע נשים מקבלות ציונים גבוהים יותר מגברים גם במדדים של דתיות וגם במדדים של אמונה ורוחניות, כך שאם כבר חייב להיות אי איזון בייצוג המגדרי, הוא היה צריך להיות לטובתן של נשים.

כיוון שלא היו נשים, גם לא דובר על כל הבעיות שנושאת עמה האמונה הקונבנציונאלית, זו שרואה באלוהים את "אבינו מלכנו" הזכרי/גברי. האמונה הזאת מאפשרת לתפוס נשים ככאלה ש"נבראו בצלם" רק אם מתעלמים מהמין שלהן; יוצרת מרחק של זהות בין אשה לאלוהיה; מחזקת את התפיסה שהזכר נשגב יותר מהנקבה (וחישבו על המלה הזו, נקבה, שפירושה נקב, חור, מרחב ריק שלתוכו אמור הזכר לשפוך את כל מה שהוא רוצה).

ישעיהו ליבוביץ. תצלום: ויקיפדיה

ישעיהו ליבוביץ. תצלום: ויקיפדיה

אולי בגלל זה, ואולי גם בגלל שמרנות לשמה, הסדרה לא יצאה מהתחום המוכר של הבנת אלוהים בתור אחד יהוה, שברא את העולם בשישה ימים ומאז משחק איתו כמו שמתחשק לו. רק שלוש אופציות תיאולוגיות הוצגו בסדרה: האחת – שהבחור קיים ומתעסק באובססיביות בחיים שלנו (שיוצגה, למשל, באזכורים של רבי נחמן מברסלב); השנייה – שהוא קיים אבל יש לו דברים יותר חשובים מאיתנו (להלן: תפיסתו של ישעיהו ליבוביץ); והשלישית – שהוא פשוט איננו (שאותה ייצג "הוגה הדעות" ירון לונדון). במלים אחרות, כל הדיון סבב סביב אותו יהוה ומה שאומרים עליו. הא כן, ולא לשכוח: הוא אמנם כן או לא ברא את כל העולם, אבל העניינים המיוחדים שלו הם עם יהודים, שלא לומר עמישראל,, שאותם, משום מה, הוא אוהב יותר מכל ברואיו.

וכך הושלכו כל יתר האלטרנטיביות להבנת מושג האלוהים לחור השחור של השתיקה. נעלמו כמה מגדולי ההוגים היהודים, כמו מרטין בובר, א.ד. גורדון ומרדכי קפלן, שהיה להם הרבה מה לומר על תפיסות אחרות של אלוהות. בוטלה האופציה של אלוהימה או האלה, שהיא תפיסה פמיניסטית של נוכחות אלוהית נשית בעולם. ואפילו רעיונות קבליים על השכינה כנוכחות האלוהית בעולם לא הופיעו ב"אלוהים שלי". חוץ מד"ר תומר פריסקו, בעל הבלוג המצוין "לולאת האל", שאמר שהוא מאמין בקיום של "ממד אלוהי במציאות" (אחלה ניסוח!), אבל לא קיבל זמן להרחיב למה הוא מתכוון, הדיון לא יצא לרגע מהגבולות הצפויים מראש.

ובכל זאת, כדי לא להישאר רק עם טעם חמוץ בפה, גם מילה טובה: הפרק על האופציה המסורתית-מזרחית, שבדרך כלל זוכה לזלזול של האליטות התרבותיות בישראל, היה ממש סבבה. יצוין בעיקר ד"ר מאיר בוזגלו, שספרו "שפה לנאמנים" מצוין ומומלץ ביותר. לפחות הוא הוציא אותנו קצת מהדיון הלבנבן והמיושן של יש/אין אלוהים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה